מרחוק, כבר שנים שאני מכירה את המאבק של דורון צברי ושל אורי ענבר ברשות השידור. בגדול, נשמע לי שהם צודקים, אבל בגדול, ובינינו, למי יש כוח. כל כך מעט זמן, כל כך הרבה עוולות לתקן.
אבל "המדריך למהפכה" הוא קלוז אפ על תוככי המאבק הנחוש של צברי ברשות השידור, בכיבוש שלה את כלי השידור הציבוריים, ואת כספי הציבור. הוא מבט מבפנים על אנשים שדברים שחשובים להם יכולים להוריד אותם מהפסים, אבל יכולים גם לשנות במשהו את המציאות שבה אנחנו חיים, והוא מיקרוסקופ שממוקד במה שצריך בנאדם כדי לדבוק במטרה שחשובה לו, כנגד זו שחשובה להרבה אחרים (רשימת המרכיבים: אובססיה, כוח, כריזמה, חזון, אופטימיות, נאיביות, עיוורון, רצון טוב וחבר טוב אחד לפחות).
זה סרט שכדאי לראות, לא רק כי עבדו עליו המון זמן. את "המדריך למהפכה" כדאי לראות פשוט כי הוא סרט טוב – מרתק, מצחיק, ולפעמים גם מפחיד ומטריד. אני מכירה את דורון צברי כבר המון שנים, מספיק כדי לדעת שהוא לא מאלה שעוצרים באדום. אבל בכל פעם שצברי שעל המסך פרץ בגופו את חומות השומרים שחסמו את דרכו, התכווצתי בכסא. לא הכל ברנז'ה, אידיאלים וכתבות בשבעה ימים, לפעמים גם חוטפים כאן מכות.
לצאת מאולם חמש של קולנוע לב ולמצוא שם את אורי ענבר מרצה, ברהיטות וללא גרם התלהמות, על מצב ההתקדמות של חוק רשות השידור, זה כמו לצאת ממערבון ושג'ון ויין ידגים לך איך מנקים את האקדח.
נכון שכמעט כל מאה ושמונים הצופים באולם חמש הם מהתחום, או לפחות מ"התחתית" (איך אני יודעת? כשהקהל לא קם בזמן שהקרדיטים רצים, סימן שיש לו תקווה קטנה בלב שהוא ימצא את עצמו שם). אבל ברנז'אי לא מוכרחה להיות מילה גסה, בטח לא בסוגיות שעוסקות בקולנוע ובשידור ציבורי, ואילו כל מי שהחליף אי פעם צ'פחות עם צברי יגיע לסרט, תפוצתו היתה הולמת יותר את חשיבותו.
לכו לסרט, כל עוד אפשר. ולצערי, גם אם נדמה בטעות, אי אפשר לעשות מהפכות דרך עמוד בפייסבוק. אבל בהחלט אפשר לשמוע איך הן מתקדמות, ולבחור להצטרף במקום, בזמן ובדרך שנמצא לנכון.
