ללכוד פרפר במעופו / על ג'ף קונס, אן המילטון וקימסוז'ה

כשהזמינו אותי להציג את סרטיהם של שלושה אמנים מתוך רשימה של 121 אמני המאה ה-21, גיליתי שאני וטעמי האמנותי נשארנו עמוק בתוך המאה הקודמת. כל האמנים האלה קונספטואלים לי מדי. הם פילוסופים או סוציולוגים שפורשים את משנתם בשפה אחרת, וזה חשוב בעיני ומעורר מחשבה, אבל לא כל כך מענג. הם מוותרים מראש על שני אלמנטים שחשובים לי באמנות: יופי ואיזו יכולת, שכן, אני יודעת שלא פופולרי לדרוש את זה, אבל בכל זאת תבדיל בינם ובין בנותיי הצעירות. תנו לי קצת את המבט חודר העור של לוסיאן פרויד ואת טכניקת הציור העיתונאית המעורפלת של גרהארד ריכטר, או את הפיגמנטים האלה שאפשר לטבוע בהם של אניש קאפור, ועזבו אותי מחיקויים מודרניים של דושאן. דושאן כבר הבנתי.

ובכל זאת, הראשון שצד את עיני ברשימה היה ג'ף קונס.

ג'ף קונס הוא סוג של דושאן מודרני, וגם – צריך להודות – מדושן. לא חיבבתי אותו מיד, את קונס. קודם כל, יש לי איזה קושי עם מי שמקדמים את תעשיית הפורנו, שבעיני היא עניין לא מגניב בכלל. ושנית, הוא נוקט בלשון סגי נהור, בהפוך על הפוך על הפוך, אני לא יודעת אם יש כאן אנשים שעוד זוכרים את תרבות מעריב, כשעוד היה מעריב ועוד היתה קצת תרבות. אז קונס בעיני הוא קצת גיאגיא כזה, כיתובי תמונה מגניבים כל כך שאני לא לגמרי מבינה אותם, רק מבינה שהם נובעים מתוך איזה גיחוך עמוק. גם קונס עוסק בעיקר בביקורת ובהגחכה. המייקל ג'קסון הפורצלני הזה, צ'יצ'ולינה, כמובן, הלובסטרים השלוקים התלויים בזנבם מהתקרה, וכלבי הענק הבוהקים כבלונים או כסידור פרחים בחתונה מהאייטיז, באולמי בון טון או אולמי ורסאי.

גם התערוכה של קונס בוורסאי היתה התנגשות קולוסאלית, אבל חגיגית ומפוארת. כשקונס הציג בארמון ורסאי, היתה שערוריה גדולה בצרפת. אמנם הצרפתים דווקא שמחים בסתר ליבם כשמרימים להם אצבע משולשת נגד המונומנטים המסורתיים שלהם, אבל הם גם אוהבים לרטון ולהתעצבן על זה בחגיגיות. אז היתה שערוריה גדולה, כולל הפגנות, ובדיוק בגלל זה זאת היתה הברקה אוצרותית אדירה לארח את קונס בוורסאי.

מה שקונס מציע – עושר וצבעוניות וגלאם ובלינג בלינג אירוטי – הוא המשך ישיר של התחרות והקריסטלים וציורי השמן ועיטורי התקרה של לואי ה-14 בורסאי, ובו בזמן גם ריסוק מפואר של כל אלה. קונס הוא לא בדיוק אמן בעיני, אלא מבקר תרבות ואמנות, אבל אחד עם קונץ. קונס מצליח בו זמנית להשתין מהמקפצה, וגם ליהנות ממקלחת הזהב. ברעש וצלצולים ונצנוצים וברק הוא מרסק את כל מה שידענו עליו שהוא יפה, ואז הוא מציב שם מין יפה-מכוער-זול-יקר-מנצנץ, וזאת חוויה לא מטרידה בכלל. ולהבדיל ממבקרי אמנות אחרים, הוא גם עושה מזה ים כסף. זאת היתה חוויה מהממת, שם בוורסאי, של כל הלואי קטורז הזה עם כל הג'ף קונס הזה. יפה ועליז ופרוע, מסיבה בורגנית מצטיינת, שהרי בורגנות במיטבה גם אוהבת לבעוט בבורגנות במיטבה.  הסרט על הכנת התערוכה של קונס בוורסאי הוא מאלף, כי למרות שקל להבין שהעבודה שלו מאוד לא אישית, עדיין מפתיע להיווכח במפעל הקלין טק שעומד מאחוריה. ממש שימח אותי לשמוע, מפי אחד הפועלים, שקונס מגיע כל יום לראות איך מתקדמות העבודות שלו.

בוודאי יש גם נשים שעושות את האמנות שלהן באמצעות צבאות של עוזרים. מיכל רובנר, סיגלית לנדאו, בטח. ועדיין, הן לא מזיזות צבאות של פועלי אמנות, גרפיקאים, רתכים, סבלים ומערבבי צבעים. באן המילטון נתקלתי רק באינטרנט.

ראיתי את ה-The Event of the Thread שהתקיים בשנה שעברה בארמורי שואו, והצטערתי כל כך שלא התנדנדתי בעצמי על אחת הנדנדות שמרטיטה את השמיים ביריעת הבד הענקית שהיא הרימה שם. במובן מסוים המילטון  היא ההיפך המוחלט מקונס, שבלי שום בושה הציב פרוטומה של עצמו על פדסטל של ברניני, מול זו של לואי ה-14. המילטון היא ההיפך מקונס גם כי אם מחפשים מי בכל זאת עוזר לה להפיק את האמנות שלה,  אז אפשר לאתר בסרטון שתי נשים שמגהצות, וההורים שלה, שעוזרים לה לשמור על הילד. האמנות של קונס היא ביקורתית ואירונית כלפי האמנות, היא פועלת מחוץ לאמנות, היא אמירה על האמנות, וגם הוא עצמו – מפתיע לגלות בסרט עד כמה הוא לא נראה אמן. המילטון לעומתו פועלת כל כך בתוך האמנות, שהאמנות גם פועלת מתוכה. היא לא רק תופרת ורוקמת ומצלמת בעצמה, היא גם הופכת את גופה למצלמה. וכשהיא הולכת בגדולות, כמו בארמורי, היא גם מאפשרת לקהל להיבלע בתוך העבודות שלה, ליצור אותן יחד איתה.

האמת היא, שאת קימסוז'ה בחרתי לשלשה שלי בטעות. זכרתי עבודה שלה שהוצגה בגלרי דה גלרי, גלריה שנמצאת בקומת ביניים נסתרת של גלרי לפאייט. בין הרבה עבודות טקסטיליות, של רקמה ושל שפע חוטים, בלטו צרורות המשי שלה, היתוך של גברת עם סלים, של נוודות ושל פליטות, עם הדר והמסורת הקוריאנית שבה היא צמחה. חשבתי, לכן, שקימסוז'ה על הצרורות שלה, המפוארים והיפים, והנוגעים ללב היא הקצה של הציר שבתחילתו נמצא קונס ובאמצעו המילטון. גם הצניעות שלה ושל העבודות שלה – גם כשהיא מככבת בעבודות שלה, היא מופיעה בגבה למצלמה – הצטרפה להטעייה: חשבתי שהיא אמנית זעירה, צנועה, מוכשרת ומסורה. אבל אז המשכתי לראות את הסרט ולמרות שהוא מסתיים בארמון הבדולח שלה, עבודה מלפני כמה שנים, שקירות הזכוכית שלו מצופים בחומר ששובר את האור לזהרורי קשתות קטנים, הבנתי פתאום שקימסוז'ה היא האחראית לביתן הכי יפה שביקרנו בו בביאנלה האחרונה לאמנות בונציה.

ובעצם, הבנתי ששלושתם יודעים לעשות פרטים שיש בהם עניין ויופי, אבל שבמיטבם הם בוראי עולמות זמניים. בתערוכה של קונס בוורסאי, ב-  The Event of the Thread בארמורי של המילטון, בארמון הבדולח ובביתן הקוריאני בביאנלה – כולם בוראים עולמות שאפשר לשקוע בהם ולטבוע בהם, שהשהייה בהם מייצרת לא רק התרשמות אלא ממש תחושה מסוימת בגוף, והד שנשאר איתך לאורך זמן; הד שעבר אלי אפילו דרך סרטון היוטיוב של המיצב של המילטון.

לסיום, אספר לכם על הביתן של קימסוז'ה, זה שלא מופיע בסרט, אבל הוא כנראה המשך ישיר של העבודה האחרונה שמופיעה בו: בביתן הקוריאני בג'ארדיני בביאנלה, היה תור, אז נעמדנו בו והיה צריך להרשם, אז נרשמנו. ולקחנו את המספר כשנתנו לנו, חלצנו נעליים כשאמרו לנו. זוגות זוגות הכניסו אותנו, בגרבי ניילון חד פעמיות, לתוך חדר חושך, שיש בו חושך מוחלט ממש. הם לא אומרים כמה זמן תשהה בו, ומכיוון שהייתי עסוקה בעיקר בלהרגיע את החששות של הבת שלי, נדמה שהוא עובר גם די מהר. ואז יוצאים לאור הגדול, של ביתן הזכוכית, שהאור הקיצי של ונציה עובר דרך הזכוכיות שלו, והירוק של העצים והשיחים של הג'רדיני, דרך הפילטרים שמרככים אותו ושוברים אותו לצבעי הקשת. הרצפה היא מראה, גם התקרה, וזה מין לונה פארק של השתקפויות והשתברויות. והיה שם פרפר לבן. אחד, לא גדול. שריחף והשתקף ודמותו הוכפלה במראות ובמראות שמשקפות המראות, והוא היה עדינות אחת מרפרפת בתוך הביתן הזה, שכולו היה אור ועדינות, חוץ מחדר החושך שהיה קצת אלים, בכל זאת. ואפשר היה לתהות על תפקידו של הפרפר הזה, או למה אין אלף כמוהו, או פשוט ליהנות מהעדינות הזאת, הטבעית והזמנית, בתוך החלל המהונדס הזה, עם היופי המסונתז שלו, שבתוכו משתלב יופי קהל המבקרים המעוצב של הביאנלה. עד שנפל דבר, ואחת השומרות קלטה אותנו, את הבת שלי ואותי, עוקבות אחרי הפרפר במעופו. היא קמה ממקומה, עם שקית ניילון של סופר בידה. היא לכדה את הפרפר, מפר הסדר הטוב, ובאנחת רווחה שיחררה אותו מחוץ לביתן, שלא יפריע. מעניין מה קימסוז'ה היתה אומרת על זה.

– מבוסס על הרצאה שנתתי בערב "מאה אמנים" ב"בית העיר" במסגרת מרתון הקרנות של סרטים מתוך סדרת הדגל של PBS.