היום הכנו פיננסייה, שזאת עוגיית המדלן שלנו, כך החלטנו, או בעצם בראוניז ובלונדיז קצת יותר קטנות ועגולות מהמקוריות. בכל נגלה מחדש שיפרתי קצת את המתכון, הוספתי קצת קמח, וגם קורט מלח בלי שאף אחד ראה, ובסוף הן יצאו עגלגלות, צמיגות ונשיכות. מושלמות עם הקפה, אמר, והציע שנקפיא את כל הקופסה. בטח.
אתמול ראינו יחד את הארי פוטר הרביעי, בנחת של אחר הצהריים, ושלשום, או אולי היה זה אתמול, אין לי מושג, השכנים מהקומה הנכונה, הוציאו שיבאס ומזגו לכל החוסים על מפתנם, פעם פעמיים ביום.
אנחנו מתכנסים פנימה, כאילו בחוץ נערם שלג. הבית נקי, פירות הקיץ מתפקעים מטעמיהם, השמיים עדיין מקפידים להיות יפהפיים, כך ראיתי מהחלון, והזוועות נמשכות. זה היה בשבת כשנבהלתי כהוגן בפעם האחרונה, עת הבטיח החמאס הפגזה כבדה על תל אביב.
למחרת הירקן ציין שהחמאס חנטריש, כי בווטסאפ הבטיחו מטח טילים בשתיים עשרה וחצי. כבר שתיים עשרה שלושים וחמש, הוא ציין. שלושים שקל לקילו, התאנים היום. בחרתי פירות וירקות, וטסתי לבית הספר של הקיץ, לאסוף את האחת. אני מקווה שעוד מעט אפשר יהיה להקדיש לו קצת יותר מהערת שוליים, להברקה הזאת, אבל בינתיים רק לספר איך התארגנו אנשי הקייטנה באורח מופתי סביב המצב, מתחלקים לגזרות כדי לא לפספס אף ילד במקרה של צפירות עולות ויורדות, למרות התכניות המשתנות והולכות והלחץ (לא מקנאה באף אחד שצריך לפקד על ילדים של אחרים תחת התקפת טילים), הילדים מרגישים בטוחים וההורים מרגישים בטוחים, והם הצליחו ליצור אווירה שמורה ונעימה. הבת שלי אומרת שפחות מפחידות אותה האזעקות שם, עם כל הילדים. זאת אומרת שהם עושים שם משהו נכון, או שאנחנו לא.
על הבהלה רציתי לדבר.
אתמול כתבתי על הפעם הראשונה שלי, בהליכה ליד הים. ההליכה הפכה לריצה, ותפסנו מחסה ליד בית האצ"ל דווקא. אנחנו, ועוד כמה רצים על החוף. חוף הים היה מלא, הימים ימי ראשית הקיץ, בישראלים ובתיירים. בתי הקפה מלאים. כשאנחנו משתוחחים למרגלות הסלעים הגדולים שמרכיבים את הבית הזה, הציבור כולו מתנהג משונה ובאופן לא מנוהל או ממושמע. אנשים ממשיכים לרוץ, או מחפשים מחסה, מי שעל החוף מחפש בשמיים מה קורה, אני רוצה לצלם את הביזאריות הזאת, ועד שאני מתקשרת לאב הבנות לוודא שהם בסדר, נסגר חלון ההזדמנויות, של הפסטורליות הישראלית החדשה: התקפת טילים בכמעט שקיעה על חוף הים. כששוככים הדי האזעקה, פקפוקי כדורי המטקות ממלאים את החלל. בהמשך הטיילת תזמורות, בנמל יפו, במרווח בין בניינים עם תהודה מושלמת, נבלנית צעירה פורטת. צוותי טלויזיה מתמקמים כדי לנסות לצלם את מה שאף במאי לא יוכל אף פעם לביים ככה. בדרך חזרה, על קו החוף השוקק והיפהפה הזה, כשהשמש מחשבת את דרכה לשקוע, ואנחנו חולפים שוב על פניה של אחת הלהקות שמנגנות בשביל מטבעות של העוברים ושבים או בשביל לנגן, אני לא יודעת אם התל אביבים הם העם החזק ביותר בציון, או שמא אנחנו על סיפונה של הטיטאניק. ערבבו לי עוד מרטיני. תודה.
אז האזעקה הראשונה שלי היתה יפהפיה ומשונה מכדי להיות מבהילה. וטוב שבאו אלו שאחריה. בבוקר שלפני הבית ספר, ומלחיץ יותר – אלו שהיו בשעת בית הספר, כשהילדות כבר לא היו איתנו.
אני מבלה ערב נעים עם הילדות, והפיצוצים בשמיים מעלינו הולכים ומתרבים. תיכף בטח תהיה אזעקה, אני אומרת להן, ותוך כמה דקות אני שוב יוצאת האמא הצודקת. אני נכנסת למקומות חדשים, לבית קפה, לבריכה, שואלת אותם מה כאן עושים במקרה של אזעקה. וכשחצי שעה אחר כך מגיעה האזעקה, כשאני שוב צודקת, צודקת ששיערתי, צודקת שביררתי, אני בכל זאת קצת נבהלת. הלא נבהלים מרגיזים אותי הרבה יותר, כשהם מציגים אנשים כמוני, עשויי בשר ודם, כאנשים חלשים ונוחים להשפעה. כשצריך, אני שולפת את הידע הצבאי שלי (ויש לי כזה, זאת אזהרה לפני שיגור) ומסבירה שעשייה, כל עשייה, באשר היא, מפחיתה דרמטית את הסיכוי להלם קרב, למשל.
אבל הבהלה היא רק השכבה הראשונה, העליונה. היא מעייפת, מורטת עצבים, מגרדת את החרדות הקיומיות. חרדת המוות וחרדת החיים. אני רוצה לחבק את הילדות שלי כל הזמן. למען האמת, אני גם ממש רוצה שיחבקו אותי.
מצבי הרבה יותר טוב מאשר הפעם הקודמת, אז התקפלתי בחדר הארונות, שהילדות לא ישמעו אותי בוכה, ותיארתי לחברתי הצרפתיה איך מתקיפים אותנו, שהעולם רועד מסביב. הפעם, כאמור, החלטתי לא להתייאש ולהגיב, היומן הזה הוא חלק מהתגובה הזאת.
החרדה האמיתית, כבר כתבתי, איננה חרדה, אלא אבל. על שאנחנו נמצאים בתוך לולאה של איוולת, יותר איוולת מטפשות, ועל העווית הבלתי נשלטת שלנו, שגורמת ללחוץ שוב ושוב על כפתור ה-repeat.
– – –
(פוסט שלא גמרתי לכתוב בזמן אמת, והעליתי עם העריכה המחודשת של האתר).
