זה פה ממש ממול / איך זה שרק בעברית יש חו"ל

איזה מין מחוז חפץ זה חו"ל. חוצלארץ. חוץ לארץ, מחוץ לארץ הזאת.

בישראל לומדים כל החיים, מגיל אפס, על השואה ועל התקומה, על המאבקים לקיומה של מדינת ישראל ועל האיום הקיומי כאן, ועורגים לחו"ל. לא עבר יום כיפור אצלנו בבית, בלי שסיפרו לי את סיפור מורשת הקרב המקומית: על מלחמת יום כיפור, על סיפור אהבתם של הורי בצל המלחמה הזאת. כמו לא מעט ילידי השנתון שלי – 74, לידתי או סיפור הבריאה שלי קשור בעבותות טרגיות ואופטימיות למלחמה ההיא. שואה ותקומה, מוות ולידה. היאחזות עיקשת, כמו של חתול רעב וחזק שנלחם על חייו, במקום הזה. והמסר ברור: המקום הזה, ישראל, אסור לו שיילקח כמובן מאליו.
ועם זאת, שנים חלמנו לבקר בחו"ל. להניח רגע לארץ המובטחת הזאת, ולראות מה יש מחוצה לה. אבל לא קל לעזוב כאן, ולא קל לחזור, וזה עוד לטיולים בלבד. בעבור ישראלים, החיים בחו"ל היא סוגיה טעונה הרבה יותר.

בשנות השמונים המוקדמות, חו"ל (chutz laáretz, CHUL), מושג שקיים כנראה רק בעברית, היה כל כך נדיר, ורחוק ובלתי מוכר ובלתי מושג. היו ילדים שההורים שלהם נסעו מדי פעם לחו"ל. מביאים טובלרון מהדיוטי פרי, זה ידוע ונדוש, אבל גם טובלרון, המוכר והמשולש, שפירורי הנוגט שבו נדבקים לשיניים, היה טעם של ארץ אחרת. אמנם ארץ הדיוטי פרי, כי באופן פלאי, מכל מקום בעולם חזרו עם טובלרון לילדים, לילידים. הטובלרון הזה, עם העטיפה המתכתית המרשרשת, הקשה להפרדה הזאת, היה תזכורת לעובדה שיש משהו אחר שם בחוץ, בצורות אחרות, בטעמים אחרים.

כשהייתי ילדה לא חלמתי על חיים בחו"ל. חלמתי, וגם זה בגיל מאוחר יחסית, על נסיעות לחו"ל (הרבה קודם היו לי חלומות שבהם הייתי ילדה-חיילת, לרוב צנחנית ולעתים מרגלת בעורף האויב, ובדרך כלל אני מצילה בהם את עם ישראל באיזו מין ממזרות ילדותית נועזת). אחר כך, בעקבות ספרים שקראתי, העזתי לחלום על דבלין של ג'ויס, על לונדון של דיקנס, פריז ולונדון של אורוול, על אמריקה של פעם של נשים קטנות או על זאת של ימינו לפי ג'ודי בלום, על הרחובות האירופיים, הככרות והמדרכות של אריך קסטנר. על דיסנילנד אפילו לא העזתי לחלום. חו"ל היה שמור לעשירים, או לילדים שהיו להם דודים באמריקה, או לאלה שהתמזל מזלם להיות ילדים להורים גרושים וזכו לנסוע עם אחד ההורים או אליו.
בתור התחלה, נכסף מספיק היה המסע לשדה התעופה. לאסוף את ההורים משדה התעופה. לעמוד עם כל הקהל המצפה, לשליחים האלה (במובן apostles), לאלה שהצליחו לגלות חיים אחרים, מחוץ לכדור הארץ, והם חוזרים עם בובות של משמר המלכה, וסוכריות חמאה בקופסאות מתכת מאויירות בטחנות רוח כחולות ואולי אפילו מעיל גשם צהוב עם סמל של מפלי הניאגרה. והם חוזרים נרגשים, כאילו לא רק ראו את האור, אלא עכשיו הם יכולים לספר עליו לכולנו. לא פלא שאחד ממנהגי שנות השבעים והשמונים היו ערבי שקופיות, שבה השליחים מדגימים לילידים שלא התברכו ביכולת הכספית או במעוף לבקר שם, איך נראה העולם מחוץ לגבולות הסטטוספירה הישראלית.

בשנים האחרונות עבר נמל התעופה בן גוריון מהפך פיזי ואדריכלי, כמעט החליף את מינו. התחדש, צמח למימדי ענק, התייעל אולי, נעשה כולו שיש בוהק וזכוכיות ומתכות ודרגנועים ומרבד פרחים חי וענק של נוקיה ניבט מהחלון, מה שפעם היה בוודאי "דרך צלחה" או "ברוכים הבאים לישראל" והיום הוא פשוט מודעת פרסומת מלבלבת. נתב"ג של היום קבר את נתב"ג הישן והטוב, זה שהדגים איך נשלחים ישראלים לעולם, ואיך הם חוזרים ממנו.
קודם לניתוח לשינוי מין שעבר, היה נתב"ג שער משונה ביותר לעולם. מין תעלת לידה המונית, של אם שלא רוצה להפרד מהתינוק שהיא יולדת. המבנה של נתב"ג הישן מספר משהו על האופן שבו הישראלי משחרר את קרוביו, את אהוביו, לעולם, ואם כך – מתברר, שלא במפתיע, שמאוד קשה לנו לשחרר. כולנו אמהות יהודיות טובות, מצמידות את הילדים, בני שלוש, בני שלושים, בני חמישים, צמוד וחזק והרמטי לסינור.
כי לבן גוריון, של פעם, עוד לפני העדכונים באינטרנט, היינו מגיעים עוד לפני הנחיתה. מתגודדים, כמו ממתינים למצביא ששב הביתה מנצח, עם בלונים, וזרי פרחים וציורים, ומביטים בלוח הנחיתות וההמראות. בינתיים, מתחברים עם השכנים להמתנה. כמו בחדר לידה, עוד לפני שהאבות המיועדים הורשו להכנס פנימה. בקרוב יודיע לנו לוח ההמראות והנחיתות מי נולד מחדש בישראל.

מאיר אריאל, אחד הטרובדורים המדויקים של הפזמון העברי, כתב בשירו "טרמינל לומינלט":
עת השתחררתי הרופאים המליצו לי
ביקור חודשי בנמל התעופה
זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול
ממריא דרך דמעה שקופה
אחר כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה

לוקח לי אחר הצהריים חיובי נוסע לנמל
לעצמי אני אומר בדרך שגם מזה עוד נצטרך להיגמל
עצמי עונה לי בהגיענו אז נתחיל כל יום להתעמל

טרמינל ז'ה טם איי לאב יו
טרמינל בלה מיה

הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן
אני נכנס לאט עם הרבה טקס בישבן
וכל האינטרקונטיננטליה מדגדגת לי כאן וכאן וכאן

המונומנט המרכזי בנתב"ג הישן היה הקיר הענק השקוף. שם, דרך קיר הזכוכית חסינת הכדורים, אפשר היה לראות את הנוחתים עוד לפני שהצליחו לעבור במכס, מבריחים וידאו וסיגריות ורמי מרטן, כמו כולם. ואז, לעתים עוד קודם, החלה התחרות: מי יצליח לחצות את הקו הרשמי שמסמן את נקודת הפגישה עם החוזרים. הילדים הקטנים והחצופים, כלומר כולנו, פשוט רצו פנימה, כד שברגע שהדלתות נפתחות אפשר יהיה לחבק את ההורים, לשאול איך היה, להודיע שהתגעגענו. הפרוקטציונרים, בעלי הזכויות המיוחדות, הצליחו תמיד להשיג אישור להכנס לאולם קבלת המזוודות. אלה שהצליחו לקבל את נוסעיהם המיוחסים עוד בטרם אספו את המזוודה.

נתב"ג, אז והיום, הוא שער מרגש, אבל אסור לשכוח גם את המוחלטות שלו ואת החרדות שבהן הוא אפוף: שלא כמו אורלי ושארל דה גול לצרפת, או JFK וניוארק לניו יורק, לישראל יש רק שער אחד, והשער הזה מבוצר היטב. כל ישראלי מכיר היטב את שאלות הבידוק הבטחוני: ארזת לבד? מישהו נתן לך משהו להעביר? ולמרות שהן נתפסות מטרידות ומגוחכות, נדמה שחיבוק הדוב הזה נותן לנו לא מעט בטחון.

היום חו"ל נגיש הרבה יותר, העולם הפך להיות כפר גלובלי ויש לנו לא מעט חברים ברשימת המסנג'ר שחיים באזורי זמן אחרים. אבל נתב"ג נותר עדיין אותו פרוזדור בעל כוח משיכה מאגי, מסדרון, שבמקום להיות אזור מעבר, שטח מפורז בין מדינה למדינה, הפך למקום כשלעצמו. הדיוטי פרי הישראלי הוא מהמפוארים והמשוכללים בעולם; אם חושבים על זה מילולית, נדמה שהקסם בו טמון בהיותו חופשי לא רק ממס, אלא גם מהחובות (duties) האחרות שמלוות את החיים בישראל: החרדה הקיומית, השייכות חובקת-כל. רק שם, ובאף דיוטי פרי אחר בעולם, אפשר לקנות לא רק שוקולד או ספר לטיסה, אלא גם מכונות כביסה ומקררים, רק שם אפשר להפקיד את כל הרכישות החדשות, שיחכו לנו שנשוב. מהבחינה הזאת, מזכיר נתב"ג חדר בבית ההורים: אנחנו כבר לא גרים שם, אבל אנחנו משאירים שם את הרכוש שלנו, מסמנים את הטריטוריה כשלנו, למקרה שנצטרך לחזור. במילותיו של אהוד בנאי מתוך השיר "מהרי נא":
הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה
הוא שוכב על הספה בבית הוריו
כן, הוא בן שלושים, יש לו חום גבוה
הוא חוזר אל חדר נעוריו.

http://www.youtube.com/watch?v=-Ya54gn2HFI

*********
ואם אתה מחליט לאזור אומץ ולעזוב את חדר נעוריך, כמו שקרה לנו לאחרונה – אנחנו נסענו לפריז לשנה וחצי בעקבות עבודתו האקדמית של בן הזוג שלי – היחס משתנה לחלוטין. פעם, כשישראל היתה עסוקה, טרודה עד כדי אובססיה, בשאלת הירידה (למיטב ידיעתי, רק בעברית יש מילים נוספות, שטעונות בערכים שליליים וחיוביים למילה "הגירה"), טבע רפאל איתן את המושג "נפולת של נמושות", מושג שמבטא בוז ליורדים, אבל אי אפשר שלא לחשוב שהוא נולד כתוצאה של חרדת נטישה קשה.
ביטוי אחר לתחושות אלה, מעט עדין ומורכב יותר, נמצא באחד השירים המקסימים, הנוגעים ללב בפרובינציאליות שלהם ובכמיהה שהם מבטאים – "בלדה לעוזב קיבוץ" של יענקלה רוטבליט:
לפני חמש שנים עזב את הקיבוץ
עם מזוודה אחת ובלוריתו המתנפנפת
אמרו עליו: "נראה איך יסתדר בחוץ,
תראו שעוד יחזור על ארבע אל הרפת".
עבד בסטקייה אחת נידחת
גר אצל הדודה וחי בהקפה.
במשק אירגנו משלחת
לא יכלו לשאת את החרפה.

פעם ביובל הגיע לביקור
היה חומק בשביל, ועם הוריו יושב בחדר
מסמיק מעט נבוך ולא מרבה דיבור
"כן" ו"לא", "אל תדאגו, אצלי הכל בסדר"
אומר שלא צריך, אבל לוקח
קילו אלכסנדר וכמה יונתן
וממלמל: "תודה, אתה יודע,
רק בשביל הדרך, כמובן".

הוא עוד ישוב, הוא עוד ישוב
זה ג'וק קטן וזה עובר ולא חשוב
הוא עוד ישוב, הוא עוד ישוב
זה ג'וק קטן וזה עובר ולא חשוב
הוא, הוא עוד ישוב.

היורדים נתפסו כפחדנים, כאלה שלא הצליחו כאן, שברחו מכאן והשאירו אותנו לבד; הם עוד ישובו, חשבו כולם, אם לא יתביישו להודות שנכשלו שם בחו"ל, שהרבה יותר טוב כאן בארץ.
בשנים האחרונות נדמה שההתייחסות הציבורית לחיים בחו"ל השתנתה. ראשית, ההגירה לא נתפסת כנצחית, תפיסת העולם ככפר גלובלי בכל זאת חלחלה לכאן, תפסה לאיטה אחיזה בתודעה הציבורית באמצעות הטיולים הארוכים מאוד שעורכים צעירים – ולא רק הם – בעולם, באמצעות הנסיעה ללימודים של צעירים רבים, לימודים לתואר ראשון במשפטים וברפואה, ולימודים מתקדמים (מזה שנים שהאוניברסיטאות בישראל לא מצליחות להכיל, תקציבית וארגונית, את החוקרים והמרצים הטובים, ואלה נאלצים לחפש עבודה בחו"ל) והן בעטיה של הנטיה ההולכת ורווחת לקחת מעין פסק זמן, לטעום בו מהחיים בעולם. אלה, נדמה, נתפסות היום כמה שמכונה בפסיכולוגיה "מורטוריום", כך מתייחס הפסיכולוג אריקסון לגיל ההתבגרות – כשלב התפתחותי שמהותו פריקת כל עול (דיוטי פרי, שוב?) ומתנסים בחוויות שונות, שלב חשוב בתהליך ההתבגרות והגיבוש העצמי.
כך אולי עדיין נתפסת עזיבת הארץ, כבר לא כנפולת של נמושות, אבל בכל זאת כסוג של foliage אבל אולי כמו שלכת, יפה, של עלים באדום וצהוב, שלכת של ניו אינגלנד או אירופה. שלכת שהיא לא שלנו, אבל יש בה ציוריות וקסם ומרחק אדיר, שהופך אותה קולנועית, לא מציאותית.

כשאנחנו עזבנו, אולי מתאים יותר להשתמש בזמן הווה מתמשך, כדי לא לסמן בטעות את הסופיות של העזיבה – כשאנחנו עוזבים את הארץ, אנחנו סופגים תגובות רגשיות עזות. של קנאה, של הערכה על התעוזה ועל ההרפתקנות, של געגועים למפרע, וגם, תגובות סמויות של כעס ושל חרדת נטישה. כשלהקת הופה היי הפסידה בקדם האירוויזיון, (תחרות שירים שהשתתפותה של ישראל בה היתה מצחיקה, הן בשל ההתעקשות שלנו להתייחס לעצמנו, בניגוד לתנאי השטח, כחלק מאירופה, והן בשל העוצמות הרגשיות והציבוריות שליוו אותה בשנים מסוימות), חיבר עוזי חיטמן המנוח, תמלילן הלהקה וחבר בה, אחרי התחרות, כאקט הומוריסטי של הודאה בהפסד, את השיר "אנחנו נשארים בארץ":

חשבנו כמעט,
עוד מעט,
אורזים מזוודה,
לקחנו פסנתר,
זה לא עוזר,
בגלל נקודה,
מטוס עולה עולה,
ליבי או בו אה בה,
ואין לי נדודים של צועני,
נפלתי על פני,
אבל אני עוד חי,
ככה זה להיות מקום שני.

אנחנו נשארים בארץ,
אנחנו נשארים,
אנחנו נשארים בארץ,
עד מאה ועשרים.

ושוב עם מבט,
משחק השבת,
בין שמאל לימין,
הסתדרות ממשלה,
עסקת חבילה,
אף אחד לא מבין,
נצא או לא נצא,
העם כל כך רוצה,
נמשיך עוד למשיח לחכות,
עוד מס ועוד היטל,
נמשיך להתבטל,
אנחנו עוד שנה כאן לפחות

אני חושבת שגם כשאנחנו נסענו לפריז, כמו רבים מבני דורנו שבחרו כמונו, לא שכחנו לארוז איתנו קילוגרמים של אותו צבר מורכב של רגשות: גאווה, התרגשות מהחידוש והחוויות שממתינות לנו, תחושה של הינצלות מהספינה שנדמית כאוטוטו טובעת, וגם רגשי האשמה של השורדים (survivors' guilt). האחרון הוא כפתור, רדום כרגע, שיופעל מעצמו ברגע שיקרה משהו רע בארץ. בדומה לתחושה האיומה של החזרה מטיול בחו"ל, כשבארץ היו פיגועי ענק איומים, כמו הפיגוע הנוראי במלון פארק. חזרנו מטיול באיטליה, והעיתונים שחילקו לנו בטיסת אל על היו מלאים במודעות אבל של משפחות שלמות שנרצחו בפיגוע. והתחושה האיומה של הידיעה, שבעוד אנחנו ליקקנו גלידה בקאפרי, בארץ, חברים שלנו או מי שהיו יכולים להיות כאלה, נרצחו בפיגוע, היא באמת כזאת, שלא ברור מאיפה קשה יותר לחוות אותה – מישראל, שם גם אתה חי תחת אותו איום קיומי, או מחו"ל, שם אתה חופשי מהסכנות האלה, אבל עשוי לחיות עם אותו נטל אשמה שאינו מסתיים לעולם. כרגע, הוא נדמה כחזק יותר מהגעגועים.

0

– המאמר פורסם לראשונה ב-2008 תחת הכותרת המפתיעה: I Love you Terminal: Das Ausland – Eine isrelische Perspektive. (איי לאב יו טרמינל – חו"ל בתפיסה הישראלית), והוא הוזמן ל- Jüdischer Almanachשל מכון ליאו בק, אסופת מאמרים בנושא ישראל.