טרם שככה המולת הסיומים והפרידות, ואני כבר ארזתי – במומחיות, כך חשבתי* – בית ומזוודות. השנה יש לנו סיבות טובות במיוחד להיות בארץ באוגוסט**, אז נסענו, בניגוד לכל הגיון וללוחות הזמנים של הקייטנות והעבודה, ביולי. באחד ביולי.
הותרנו מאחור את העבודה, ההפגנות, היתושים וכמה נחילי נמלים שגילו פתאום את מנעמי דירתנו, ונסענו.
דווקא ניסינו הפעם לבחור יעד אחר, או לכל הפחות אחר בנוסף. אבל לא רק שחשוב לנו לשמר את הצרפתית – של הבנות, זה התירוץ שלנו, מה שלכם? – זה גם הרבה יותר פשוט לביצוע. יש לנו איפה להיות שם, ואנחנו מכירים את הכל. בשבילנו, החו"ל הזה הוא פה ממש ממול.
כך ששוב יצא שקנינו כרטיסים לפריז, נתון שאפשר לחיות איתו, אלא שלמרבה הצער, דיירי הבית שבו הוזמנו לשהות התמהמהו לצאת לחופשתם הממושכת. מכיוון שהתחייבתי** לחזור עד אמצע יולי, נאלצנו למצוא פתרון אחר לשבוע הראשון של החופש.
(תגידו לי שהעננים האלה לא מרחיבים לכם את חלל בית החזה).
האילוץ הפך לדבר הכי טוב שקרה לנו החופש. תזכירו לי את התופעה הזאת מדי פעם, טוב?
– – –
דברים שמצאנו על הכביש המהיר בדרך:
מסעדה מצוינת שאליה הגענו במקרה.
וקינוח.
חישבתי שנגיע לבית השכור שלנו בשתיים אחר הצהריים. אולי בשלוש, או אפילו בארבע, הודעתי לבעלת הבית, אם נעצור לצהריים איפשהו.
בסוף, אחרי פקקים, ארוחת צהריים מענגת וממושכת, ופיתולי כביש יפהפיים ומבחילים שגוגל מפס לא מחשב, הגענו בשמונה ומשהו ל-Lormes. וכשהגענו בשמונה בערב, הלומי יופי, מורעבים ועייפים, אחרי שהערנו את הילדות לטיסה בשתיים וחצי לילה קודם, לעיר לורם, עיר המחוז של כל הקנטון המיוער, שהדהימה אותנו בזעירותה ובנידחותה, התברר שהצימר שלנו בכלל לא נמצא בלורם, אלא נמצא עוד כמה קילומטרים אחריה.
אני יודעת שהתגובה המתבקשת כשמגיעים למקום כזה היא להתעלף מהיופי. אבל עם 4% בטריה בסלולרי (עונש על צילום אובססיבי), שתי ילדות מורעבות ועייפות מאוד, חישבתי להתעלף מרעב ומייאוש. בעלת הבית חיכתה לנו כל כך הרבה עד שנאלצה להתקפל ולחזור לדירתם העירונית והודיעה ששכן יבוא לקבל את פנינו. זה לא נראה כמו מקום שיש בו שכנים. היו שם לול קטן עם תרנגולות, כמה סוסים, פרות יפהפיות והילדות שהיו אמורות להיות מורעבות ומותשות קפצו מהאוטו ורצו מיד לנדנדה שהיתה שם, לוגמות אוויר צלול מלוא ריאותיהן. אבל אני חשבתי רק שעוד רגע יקרוס הסלולרי סופית ומשהו בוודאי יקרה ומפתחות האוטו ילכו לאיבוד, ושבעצם תיכף לא תהיה ברירה ואאלץ לחלוב את התרנגולות במי ידי העירוניות, ולמצוא דרך לבשל את ביצי הפרות היפות. עד כדי כך הייתי עייפה ומיואשת ורחוקה מציוויליזציה.
בסוף הגיע שכן. ליהוק די מפתיע, מוכרחים להודות, גבר די קרח ששארית שערו לבנה, מכנסיו מכנסי הרמון, פרקי ידיו עדויי צמידים ועגילים נעוצים בכמה מקומות שונים על פני האזניים שלו. הבית, כמובן, היה פתוח. הבית, כמובן, היה מצויד היטב בשלל כוסות זכוכית, לכל מקרה של יין לבן, אדום, רוזה, תוסס או דווקא וויסקי, אך היה ריק מכל דבר אוכל, אם לא סופרים את חבילת העוגיות שהושארה לנו כמחווה ושאותה התכוונתי לשמור לרגעי הייאוש האחרונים. ואני, כמובן, ביקשתי את נפשי לברוח, כדרכי בקודש כשאני מגיעה למקום חדש.
השכן ההיפי חיכך ידיים בתמהון אל מול השאלה איפה אפשר להשיג כאן אוכל בשעה הזאת, וכיוון אותנו לאגם לא רחוק משם (שבמפתיע באמת לא היה מאוד רחוק משם). שם נפעמנו מהערב היורד על האגם בשעה עשר בערך, שם, במזנון שעל האגם, אכלנו קרוק מסייה כי קרוק מאדאם כבר לא היה בשעה כזאת, וקראנו מה מתכננות המועצות האזוריות לקיץ הזה, שם גם קיבלנו בטפטופי אינטרנט את הדיווחים מאסיפת ההורים של הקטנה: מי תהיה המורה, מי יהיו הילדים שאיתה בכיתה, ואיך זה שפתאום הקטנה שלי עולה לכתה א'. טוב, על זה טרם קיבלנו תשובה.
אני כבר לא זוכרת מה היה למחרת. הילדות התעוררו מאוחר מאוד, כפי שקרה מאז בכל יום בטיול, ונדמה לי שבשאריות האינטרנט שהצלחנו לקושש מהפינה שליד הממיר העליתי קצת תמונות לאינסטגרם. חסכתי מילים. הכברתי תמונות. התכוונתי לכתוב, אבל לא הספקתי מרוב מנוחה וקריאה וצילום, וגם לא נעים כל כך לזרוק חומרים כאלה לבריכה המבעבעת של הפוליטיקה בארץ והמחאה, המסריחה מתוקפנות ומייאוש ולא כמו בשנה שעברה, אז הדיפה את ריחם של תקוות קיץ ורוח נעורים.
באור יום, החווה שבה גרנו היתה לא פחות יפה, והמרחבים כפרושים עד לגבעה הירוקה הבאה. לורם התגלתה כאמנם חור זעיר במרכזו של קנטון שהוא חלק מיער עצום, אבל בכל זאת וכנדרש – כעיר עם שלוש מאפיות, באחת מהן הלחם סביר, בשניה – שום דבר, ובשלישית גם הפאן או שוקולה טוב. בכל פעם שניסינו להגיע לסופר, שליד האגם, הוא היה סגור, כי או שהיתה שעת צהריים, או שהם מצאו נימוק אחר למנוחה.
אז התיישבנו על השולחן שעל המדרכה, הצרה ואכלנו צהריים בקפה שליד העיריה, סטייק חבוט, דג טרי ופשוט ועוף ברוטב שמנתי מסוכן – מי מזמין עוף?! אני כנראה – אבל היין הצונן, שהקפדנו לשתות בכל ארוחה, והשמיים הכחולים החליקו הכל בגרון, ובעיקר קנו לנו מקום במציאות החדשה הזאת של חיינו, זאת שבה מוצאים את הסופר סגור בשעה אחת וחצי, הולכים לישון צהריים וחוזרים בשלוש לבדוק איך הנקטרינות. שמיימיות, אגב. נקטרינה היא הפרי האהוב עלי בתבל, היא הטיעון שיכול לנצח את האתאיזם שלי, והנקטרינות בסופר הסגור למחצה ליד האגם שליד לורם היו בין הטובות שטעמתי מעודי.
היו לנו עוד הרפתקאות בטיול הזה, חוץ מהניסיונות שעשה הוא בפילה מיניון ושעשיתי אני בתפוחי אדמה, וכמובן הטיולים על הפוני, איך אפשר לשכוח את הפוני. אולי עוד אספיק לכתוב עליהן. אבל ההרפתקה הגדולה ביותר של השבוע הזה היתה השקיעה בחיים הקטנים, בשינויי מזג האוויר, ביפי המשמשים ועומק היין, בתעוזה לטעום Époisses, הגבינה המקומית, שמריחה, כמו שכבר הציע מישהו, כמו גרבי נזירים, ביקיצה הטבעית אחרי שהילדות, כל אחת בתורה, הכינו לנו מפות מטמון חכמות ומצחיקות שהוליכו אותנו במרחבי הבית, החווה, כולל אצל הפוני ובגינת הירק של בעלת הבית, ביקיצה הטבעית לפני הילדות, כי אללי, הן כנראה מתבגרות, הפליאה מול שעות האור הארוכות והשקיעות האינסופיות, המרדפים אחרי התמונה שתצליח להעביר את אדמומית השקיעה הנמסכת בעננים גם באייפון, וההודיה הקטנה בלב על מזלי הטוב, בכל פעם מחדש כשהנהג שלנו מוכן לעצור לצד הדרך, לעשות רוורס קטן ובטיחותי, כדי לדייק לי את הפריים.
* אני בהחלט מתכוונת לכתוב את המדריך למשתמש בפריז באוגוסט, אבל בזמן האחרון הכוונות שלי מתמסמסות אל מול גודש האירועים, אז בינתיים, הצעה ראשונה: תביאו איתכם גם נעליים סגורות. או שתלמדו לחבב דשדוש בסנדלים רטובים.
** מה קורה בסוף יולי-בואכה אוגוסט? המשך יבוא.
אלכס
21 יול 2012מקסים
סיגל בן נון
21 יול 2012אכן סופסופ פוסט.
לעננים היפים האלו אנחנו קוראים "עננים-לבן-טייד" ואכן הם מרהיבים באירופה. (http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=2082171 – תציצי בעננים הלבנים "שלנו")
מאוד הזדהיתי עם השקר של המפות (גם המפות האנלוגיות הרגילות מסתירות מהנוסע את הפיתולים הארוכים והמבחילים) ועם זה שאי אפשר לאמוד באמת זמן נסיעה וגם שהמפות כן משקרות… (וגם על זה נתתי לך קישור מטיול הברמצווה שלנו – http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=2082771)
מתי עוד פוסט? ♥
שלומית ק.
21 יול 2012אוף, כנרת, זה מקסים עד דמעות, או שאני סתם רגשנית?
אורית
21 יול 2012מקסים. כרגיל
שרית
21 יול 2012הארת לי אחה"צ מזיע ואפרורי יקירה
רונית
21 יול 2012ירוק וכחול ולא יותר מזה. כמה חשוב לטעום מזה לפעמים.
שרון
22 יול 2012תפריט טעימות חד פעמי. תמונות ומילים שעשו לי את הפריים
בתיה אטינגר-מבורך
23 יול 2012רק המחשבה אודות ביקור בכפר (כל כפר) גורמת לי לתפרחת, אבל כפי שהביקור מצטייר במכחולך, אז אולי אקפוץ לאיזה כפר יום אחד…
טובה
23 יול 2012אני מתביישת שעד הפוסט הזה לא ידעתי מהו הפרי האהוב עליך ביותר. מנפלאות הטכנולוגיה..
ליאת זנד
24 יול 2012מקסים לגמרי. שימחת אותי על חופשה כפרית מפני שבעוד כשלושה שבועות יש לי שבוע וחצי משפחתי מוגבר בבית עץ ציורי בטירול שבאוסטריה (אבאמא + אחגיסה + אחיינים). כן, יש למה לחכות (אוכל אוכל אוכל ויופי יופי יופי)