מסעות

חגורת הבטון של אוסף בורוס הדוקה. בהחלט הדוקה. אוסף האמנות העדכני והתוסס ביותר בברלין חבוי מאחורי קירות בטון בגובה 18 מטר שעוביים מגיע לשלושה מטרים. החלונות, במקומות שבהם יש חלונות, הם לא יותר מחרכים צרים. המקום כולו נראה כמו כספת עצומה. את הרושם הזה מחזק הגג העבה שמרחף מעל הבניין, תלוי מעל פנטהאוז שקוף, כאילו היה מכסה ענק שהולך ונפתח; וצמחיית הפנטהאוז, שמתפרצת מעבר למעקות הגבוהים, נדמית כמו שלוחה של האוצרות שבפנים.

קוביית הבטון הזאת מקפלת 60 שנים דרמטיות של תהפוכות פוליטיות, כלכליות ותרבותיות. הגלריה הלוהטת בברלין נולדה כבונקר נאצי, שהפך לכלא סובייטי, שהפך למחסן לפירות טרופיים, שהפך למועדון טכנו, שהפך למשכנם המעוצב לעילא של המולטי־מיליונרים כריסטיאן וקארן בורוס, בנם, וכל עבודות האמנות שהם אוהבים.

בחמש הקומות וב־80 החדרים של הבונקר מוצגות כ־120 יצירות מהאוסף של הבורוסים. על תצוגת האמנות לא חתום אף אוצר, ואפילו הבורוסים עצמם לא מתהדרים בתואר הזה. אבל גם אם אין אוצר אנושי בתערוכה, הבונקר עצמו אורז את המבקרים ואת העבודות באותו חלל, פיזי ורגשי. המעבר מחלל קטן אחד למשנהו, האובדן המיידי של הקשר עם אור היום והעולם החיצון, הריח המסוים כל כך של אוויר דחוס בחללים סגורים, היעדר תחושת הכיוון, ובעיקר התלות המוחלטת במדריכה שיודעת לא רק על כל העבודות, אלא גם איך לעזאזל יוצאים מכאן – כל אלה מגישים את העבודות בהקשר מסוים. כך, כשהעין נתקלת בידית עדינה של דלת המוצמדת לאחד מקירות הבטון – זוהי אחת העבודות באוסף – אפשר לדמיין איך ברגע אחד האזעקות משתוללות, ומארבע הכניסות שועטים פנימה נוסעים מחפשי מקלט.

המשך…