על בסטיד אודאון שמעתי גדולות ונצורות עוד כשהייתי בישראל (לא רק א' לוברנו ממליץ עליה בחום). בעיני היא בכלל איטלקית, המסעדה הזאת שנמצאת ליד האודאון אבל מול גני לוקסמבורג ממש. יש בה משהו שקט ונעים עם טיח פיגמנטי על הקירות ומקומיים ותיירים ולמי אכפת. אכלנו שם טוב ויצירתי במידה, עניין די נדיר ביחס למסעדה ותיקה בפריז.
החברה שאיתה אכלתי התלהבה קשות מהגספצ'ו עגבניות ואבטיח עם קציפת מי גבינת עזים, במנת סלט החסות והארטישוקים הוגש כל ירק בנפרד, והיה יפה לולא היה גורם לי להתבלבל מיופיו של הבצל המגולף ולנגוס בו בלי אזהרה, ורק החציל עם העגבניה וגבינת העזים צריך לקפוץ לסטאז' בישראל.
המנה העיקרית שחלקנו, של עוף צלוי ברוטב עם תפוחי אדמה צלוים ונהדרים, היתה עשויה בדיוק כמו שצריך, אבל הקינוח, הנה משהו לכתוב עליו: מרק של שוקולד חם, עם כדור של גלידה, פטלים צפים על שפתו וגם אחיהם הכתושים משוקעים בו, ובתוך כל אלה – פלפל חריף, שמבלבל את הלשון לגמרי. לו רק היה השוקולד מצוין יותר, זה היה קינוח מושלם. וגם הלחם שהוגש לנו היה קצת יבש, אבל האמת – זאת סתם אשמתנו שלא החזרנו אותו (כל זה עלה לנו, עם שתי כוסות יין, 75 יורו, בערב). לוברנו ממליץ להתעקש על הישיבה למטה, שהיא נעימה יותר. אני מסכימה.
לא רחוק משם: גני לוקסמבורג. לקח לנו זמן לשים לב, אבל הם ממש ממול. לפעמים יש תערוכות נהדרות על הגדרות, מה שיכול להיות סיום מצוין לארוחה טובה.
