היכנעי בלי תנאים, הפצרתי בעצמי, רק ליום אחד. שימי בצד את הביקורת הסוציולוגית, תני למיסחור השתלטני לעשות את שלו, סלחי להם על שלימדו את הילדות שלך איך תופסים נסיכים, ופשוט תיהני.
הקטנה הגיעה לגיל שלוש המכובד, ובמקום לקחת אותה להר מירון, לקצץ את תלתליה וכך להכריז על תום עידן הינקות, החלטנו לחשוף אותה לחלק מהעובדות הכואבות של החיים.
עובדת חיים מספר 1: יורודיסני הוא מרחק רכבת אחת מכאן. מסיבות מובנות, העדפנו להתעלם מהמידע הזה עד עכשיו. אבל חברים שלנו, מפקד בסיירת מטכ"ל ומשפחתו המסוקסת, עברו אותו בשלום, את יורודיסני, שמותג לאחרונה מחדש כדיסנילנד פריז. לטענתם, הם אפילו נהנו בעצמם.
מאחורינו יש פחות שנים של תכנון מבצעים מורכבים, אבל בכל זאת, סמכויות מוכרחים לחלק, ולכן מיניתי את אב הבנות כמפקד הטיול. אני חוטפת בחילות מנחילים של בני אדם, ורכבות הרים עושות לי סחרחורת, גם כשאני למרגלותיהן.
מכיוון שכבר החלטנו לשתף פעולה עם השיטה – לעזאזל, קנינו מנוי שנתי לשיטה – הילדות יצאו לדרך בבגדי נסיכות ובאיפור של פרחים ולבבות. אבל ככל שהתקרבנו לתחנה האחרונה, התברר שאפילו לא התחלנו לגרד את קצה קצהו של שיתוף הפעולה עם השלטונות. הנוסעים האחרים לבשו חולצות מיקי מאוס והרכיבו אזניים מרופדות, והגדיל עשות אבא אחד, שהתחפש לשודד ים למופת, מכנסיים קרועים ועגיל ובנדנה ורטיית משה דיין של ממש וחרב קצרה. אלוהים, כולם פה משת"פים, ואין דרך החוצה.
צריך לעבור בבידוק הבטחוני ההמוני ולצעוד לתוך הרחוב הראשי של הפארק, שמחופש לעיירה אמריקאית עשירה של פעם, כדי להבין מה כאן יכול להיות קסום. הרי זה בדיוק כמו שאנחנו מרגישים בניו יורק, או עדיין – בפריז. התחושה הזאת, שהנה, כל הסרטים שראינו נרקמים מסביבנו למציאות, כמו הבניינים בקרטון משלושה מימדים שקופצים כשפותחים ספרים במקום המתאים, כמו מרי פופינס שקופצת לתוך ציורי הגיר של ברט על המדרכה. ואם תפאורת החיים יכולה להתנפח ככה למציאות, גם החיים יכולים, ליום אחד, להיות כמו בסרט: צבעוניים ומוזיקליים, מתקדמים בקצב מדויק, מלאי חמלה ומעוררי הזדהות, נרגשים משצפי אדרנלין ומפוייסים בנהרות של סרוטונין. התיישבנו בגזיבו הלבן, שממנו רואים את הטירה של היפהפיה הנרדמת, אכלנו לנו קרואסונים של שוקולד ושתינו דיאט קולה.
בטרם הספקנו להביט במפה ולחשוב לאן בכלל ללכת הגיע איש אחד מחופש לחנווני עתיק ופינה אותנו בזרועות מלאות עליצות ובהבעות פנים מוגזמות. התברר שבדיוק לכאן היא באה, מרי פופינס, או המרי פופינסיות, עם הברטים שלהן והפינגווינים, בכלל לא זכרתי שיש שם פינגווינים. המופע שלהם היה מתוק ובר מצוואי לעילא, מזכיר הפקות של הטלוויזיה החינוכית, כולל כריות להגבהת ישבני השחקניות, כולל חיוכים שמתוחים להפחיד, וכולל המבט המשתאה של הגדולה, שאמרה: ואו, היא ממש דומה!
עובדת חיים 2: די קשה להקים את הסרטים לתחייה. אפשר, לחמש דקות של מופע מרי פופינס מרוכז. אבל ככל שמתקדמים למעבה הפארק, האפקט הולך ונשחק, אולי כי המתקנים והמבנים הולכים ונשחקים. ובטח בגלל כל האנשים האלה שמתעקשים להכנס לתוך הסרט שלנו. אצלנו, ב"היפהפיה הנרדמת" לא מסתובבים אלפי אמריקאים בצבעי שיער בלתי סבירים ובחולצות טריקו שלא מכסות אפילו טפח. (עובדת חיים 2א': כמה הדיקטטורה הסגנונית הצרפתית מוצדקת). עגלות הילדים שמשכירים בכניסה מזכירות כסאות גלגלים משוכללים, והמראה הכולל, הורים מיוזעים מסיעים ילדים גדולים מדי עם כוסות שתיה ושקיות תפוצ'יפס ממותגות, לא יכול שלא להזכיר את אנשי החללית המנוונים מ-wall-E.
עובדת חיים 3: אי אפשר לקנות הכל. וחבל. דווקא את החנויות מצליחים לתחזק לא רע. המרצ'נדייז יפהפיים ויקרים באופן שערורייתי, ויש להם כוח משיכה של חורים שחורים. ידעתי מראש, שאחרי שנקנה את הדבר הכי יפה בחנות, מיד יצוצו עוד כמה, יפים יותר. אז סיפרתי לילדות על הקסם המיוחד הזה של דיסני תעשיות בע"מ, והן הבינו, הסתפקו במשהו הגדול והמשהו הקטן שעליהם סיכמנו מראש, ואף היו מאוד מאושרות בהם. מה שאי אפשר לומר על אמא שלהן, שהביטה אחורה בצער על כל הדברים הקטנים והרכים או החלקים והמבריקים שהשאירה שם מאחור.
עובדת חיים 4: לפעמים צריך לעמוד שעות בתור בעבור שישים שניות של ריגוש. שעות בתור, בלי רכילויות, אפילו בלי לקבל מסכת אב"כ בסוף. הזמן המצטבר שבילינו על המתקנים ממש לא עולה על שבע דקות במשך היום כולו. במתקן הקרוי אוטופיה, שעה וחצי של תור הסתיימו בנסיעה מעפנה במכוניות מקרטעות, שנתקעו בעצמן עד שמחכים – בתור, כמובן – למכונאי. התור לדמבו הפיל המעופף נמשך רק חצי שעה, אבל דמבו גמר את הסיבוב שלו עוד לפני שהבנתי שהכפתור הזה באמצע יכול להרים אותנו ולהוריד.
והשאלה שנשאלת בסוף, האם רגעי הסחרחורת הנעימה בספלים המסתובבים ממסיבת התה של עליזה הם שיישמרו בזיכרון, או שבעצם רק טירת הפלסטיק היקרה, שאותה אפשר ממש להחזיק בידיים, היא זאת שתתפוס מקום בחדר ובסיפור המשפחתי.
עובדת חיים 5: האושר הזה, מה אכפת לי מה מקורו. המצעד של אחר הצהריים, שבו כל הנסיכות והנסיכים והדובים והנמרים והחתולות שבצמרת מחייכים חיוכים רחבים ומזיזים שפתיים באנגלית ובצרפתית, ובעיקר מנופפים לשלום, הוא רגע ארוך של שיאים רצופים. מחבורת בנות העשרים ומשהו שתפסו מקום טוב על הגבעה המוצלת מאחורינו יצא כזה "או לה לה לה לה לה לה לה לה לה" ארוך, שהבהיר, שלולא הייתי סוחבת תיק, שק של מתנות וילדה על הכתפיים, ולולא היתה השמש מחליטה לקפוח על ראשינו דווקא עכשיו, הייתי מבינה ממה היא כל כך מתפעלת.
הקטנה שעליי זורחת כולה, מנופפת במרץ לשלום, פניה נשטפים באושר עצום, והיא אומרת, כולה גאווה: "היא עשתה לי שלום!". מי? סינדרלה, היפהפיה הנרדמת, וונדי?. "כולם עושים לי שלום!". היא מאושרת. ואני מורידה אותה מהכתפיים רגע לפני שהן נתפסות סופנית, ומרימה אותה על הידיים, כדי לשפר את התצפית שלה על המנפנפות לשלום, וכדי שאוכל לספוג את הקרינה הזאת, קרני שמש של שמחה שיוצאות ממנה. אולי בפולניה המציאו את "לעשות הכל בשביל הילדים", אבל דיסני מבצעים את הלחן העממי הזה לתפארת.
* פורסם במוסף 24 של ידיעות אחרונות, בטור שלי, מפריזה.
חגית
22 אוג 2009מצחיק. פעם, מזמן מזמן, כשאני הייתי הולכת ליורודיסני (כי אני בעוונותיי אוהבת סחרחרות, רכבות הרים וגו') פעם אחר פעם אחר פעם (כי מנוי שנתי באמת "יותר משתלם"… ) ראיתי בעיניי את כל מה שכתבת, אבל לא הייתי מסוגלת לדבר על זה בעין ביקורתית. איזה קורבן תאגידים הייתי פעם 😉
עכשיו שיש לך מנוי שנתי… תוכלו לבוא שוב.. ושוב… ושוב… כל השנה. לסוח בצילו של התאגיד, ולהגיד שגם את חלק מהתרבות הצרכנית ואולי אף ולשנות את דעתך, (או שלא)
ח ל י
22 אוג 2009מקסים. ב ד י ו ק הרגע, ממש כרגע, אני מנסה לכתוב מסקנות שבוע-ברצלונה-נערונת…נראה מה יצא 🙂
ח ל י
22 אוג 2009י ו מ ו ל ד ת שמח כמובן. הכי שמח 🙂
נטע
23 אוג 2009כתוב נהדר! בדיסנילנד ודיסני וורלד (שדגמתי די מזמן) מצב המסחור והתורים כנראה גרוע עוד יותר. יום אחד אקח גם את הנסיכה שלי לשם 🙂 ד"ש למפקד הטיול.
זאב
23 אוג 2009שתי עובדות בולטות: 1) הכותב הוא אשה; 2) הבנות עדיין קטנות יחסית. לנו, הגברים בעלי ילדים גדולים יותר, פחות מזל: בפעם הראשונה שביקרתי בדיסנילנד פריז, הכריח אותי הגבר בן ה-13 (כיום איש היי-טק בן 25) להתלוות אליו לסיבוב האלף שלו במתקן עינויים שב"כי הקרוי Space Mountain. מסתבר שבמתקן זה מערבבים את קרביך לרמת נוזל, תוך הפיכתך כשראשך מעלה מטה בקצב מסחרר. לא זו אף זו – הגבר מסביר לי את שעיני (??) רואות: הנה ירח צוחק, וכו' וכו'. לך תסביר לו שאני דואג לקיומי, ועל כן איני פנוי להתבונן בנוף. הרי אבא צריך לתת דוגמא אישית, לא? מה אומר – חזרתי לבן משהו מן החוויה.
כנרת
23 אוג 2009תודה לכם על הברכות, בת השלוש כבר מתכוננת במרץ ליומולדתה של בת החמש, אז הבטחנו שוב. אנחנו מצד שני, מתרגלים נשימות עמוקות, כי זה כמו לידה שניה – אתה כבר יודע כמה זה כואב.
אורית
24 אוג 2009תיקון קל לכנרת:
את כבר יודעת כמה זה כואב (במקום "אתה"……
רוני
29 אוג 2009הי
אנחנו רוצים לטייל באזור הכפרי של צרפת. מחפשים מקומות רומנטיים ושקטים. על איזה אזור את ממליצה? על פרובנס או לואר או משהו אחר?
תודה
רוני
מושיק
1 ספט 2009רוני,
זאת שאלה קצת כללית ואולי אנחנו לא האנשים הכי מתאימים לענות עליה בגלל ההטייה הפריזאית. ובכל זאת, באביב האחרון בילינו שבוע מוצלח מאוד מאוד בפרובנס ונדמה שזה יעד מצויין לבילוי רומנטי ושקט. גם מבחינת מזג האוויר, יותר נעים שם מנורמנדי או אזור הלואר לקראת בוא הסתו.