כל מה שקורה בחדר ליד / ורדית גרוס

חדר במלון הוא הבטחה. לרוב הבטחה לא ממומשת. כל הסבונים הקטנים שלא נשתמש בהם, ערוצי הטלוויזיה שלא נראה, בקבוקוני האלכוהול שלא נשתה, השקט הנפשי שלא נגיע אליו.

כמה ציפיות נדחסות לתוך המזוודה הקטנה. ארבעה גלגלים שנושאים זוגות נעליים מיותרים, צעיף שלא מתאים לאף מזג אוויר, דוגמיות של קרמים ובשמים ותקוות. ים של תקוות. תשב על המזוודה, תדחס את הבגדים, תרחיק את שקיות הניילון מהריצ' רץ' ועדיין יתפסו בתוכה כמות בלתי סבירה של חלומות על נסיעה אחרת. על היכרויות מסעירות, על מפגשים חד פעמיים.

בחדר במלון, לבדך מול הסדינים המתוחים, הם מתפרצים מתוך המזוודה, וכמו נוזל ממלאים כל פינה בחדר. העינים מתעלמות מהשריטות על הרהיטים, מהלכלוך על השטיח, מהקיר המתקלף בכניסה לאמבטיה, מתמקדות בחלומות.

גם כשמטרת הנסיעה אינה חופשה אלא עבודה, גם כשהמלון לא אמור להיות נקודת ציון מרגשת אלא רק נקודה לעצור בה בין התחנות השונות בעיר, גם כשברור שהוא קטן וזול וזמני, אנחנו עדיין תולים בחדר הדחוק תקוות להתחלות חדשות. כמו בגדים שמעולם לא נלבשו בבית ובכל זאת מוצאים את דרכם למזוודה כי אולי במקום אחר הם יקבלו חיים חדשים, כמו כרטיסי ביקור קשיחים בשפה זרה שמחכים לידיים הפתוחות שיקבלו אותם, גם החלומות שלנו מנסים להתאים את עצמם לשפע האפשרויות, להעדר המגבלות של המקום החדש.

אני נוסעת לבד. אני מקפידה לקחת חדר לבד. אני אוהבת את השקט, את זה שאף אחד לא רואה, אף אחד לא שואל, אף אחד לא צריך כלום, לאף אחד לא אכפת למה אני רוצה לעשות אמבטיה אחרי מקלחת. אני רוצה את האפשרות לדמיין חיים אחרים.

חדר במלון הוא כל מה שקרה בחדר ליד. המגש עם בקבוק היין בקצה המסדרון, ארוחת הבוקר המאוחרת במיטה בחדר ממול. אין הרבה רעשים בבתי מלון, השטיחים סופגים את הצעדים והקולות הממשיים, אבל אלו המדומיינים ממשיכים להדהד לאורך המסדרונות הארוכים, בדלתות שנפתחות במהרה, בשלטי "נא לא להפריע" שנותרים תלויים שעות ארוכות.

אין אורות חזקים במלונות. לא כאלו שחושפים כתמים וקמטים, לא בנו ולא בחדר עצמו. באורות המעומעמים התמונה רכה יותר, מזמינה יותר, הרומנטיות מובנית בארכיטקטורה. במקרר הקטן המוסתר בארון, בכיסוי המיטה הצבעוני, בשוקולד על הכרית, במסדרון הגנרי, בהשהיה המובנית מול דלת הכניסה.

כשוויל ואלישה, אחרי שתי עונות של "האישה הטובה", סוף כל סוף נוגעים אחד בשניה, הם לא הולכים לדירת הרווקים המעוצבת של וויל, הם הולכים למלון. המלון שמאחורי דלתותיו לאונרד כהן כותב שירים לג'ניס ג'ופלין, המלון בו אמבטיית הקצף הופכת את ג'וליה רוברטס לאשה יפה. המלון בו הכל אפשרי, והכל מסתורי, והכל קורה לאנשים אחרים.

רק המראה המגדילה באמבטית המלון, נטולת כל הגיון, מרחיבת פגמים ומגדילת נקבוביות, מאיימת על השקט הנפשי. כמו אומרת – אני רואה אותך. אני רואה אותך באמת. אני רואה אותך פי מאה. נסי לברוח רחוק ככל שתרצי, אבל אף פעם לא תברחי מעצמך.

כל מלון מאפשר לי להמציא את עצמי מחדש, לרגע. עם צעיף ואוזניות וכרטיסי ביקור. כל מלון גם מחזיר אותי מחדש לאותו המקום – לבגדים שזרוקים על הרצפה, לבקבוקי המים הריקים בצד המיטה, לאור הקטן שנשאר במקלחת ליתר בטחון, למראה המגדילה ללא רחם את הנימים האדומים בעינים ובלב.

– ורדית גרוס היא נוסעת מתמידה, כותבת, אוצרת ומנהלת ארטפורט