עצרנו את המרוץ אחר החיים בפריז, הסואנת, התוססת, השוקקת, וברחנו אל הכפר. טיסה קצרה לבורדו, בקושי הספקתי לפתוח את הלפטופ וכבר נאלצתי לקפלו, והנה אנחנו בין הכרמים והשדות. ליטרלי, כי אפילו בשדה התעופה יש כרם.

אבל לא בורדו הייתה היעד, על כל גפניה ומטעמיה. מומחים וסתם גולשים מעל גלי האתר המליצו על כפר, מהמקומות של מפה לאוזן, עליו לא שמעו גם מעט המכרים הפריזאיים שהספקנו לצבור בחודשיים מאז הפכנו פריזאיים בעצמנו. לכו ל-Sarlat la Caneda, או בקצרה סרלה, הם אמרו. אז הפעלנו את הרדיו המקומי, פתחנו את הגג של הרכב השכור המפנק שקיבלנו, והתנענו, ויצאנו למסע על פיתוליו של נהר הדורדון.

      

סרלה היא עיירת ימי ביניים, כזו שההיסטוריה המודרנית חלפה על פניה והשאירה את לבה העתיק תקוע במאה ה-14. היא עברה תהליך שימור בשנות ה-60 של המאה ה-20 בזכות שר תרבות חובב היסטוריה, והיום היא משמשת בעיקר תפאורה לאלפי התיירים שפוקדים אותה ואת השוק המפורסם שלה.

דן, בעל מלון הדירות האלגנטי והמקסים ביותר בעיר העתיקה, היה מורה להיסטוריה בדלוור, ארצות הברית, כשהכיר את בן זוגו פרנסיסקו האיטלקי מאומברייה לפני עשרים שנה. יחד הם הגשימו חלום, רכשו בניין קטן ומוזנח בלב סרלה ועמלו במשך שלוש שנים להשיב אותו לפנינת ימי הביניים שוודאי היה (צבעו קירות והתקינו קורות עץ בעצמם, ושלא אתחיל עם תהלוכת העתיקות, מהארמוארים הענקיים מעץ ועד ברווזי החרסינה הקטנטנים על המדף, שהם בחרו במו ידיהם פריט אחר פריט). בעצתו של דן הלכנו לקנות תותים רק בדוכן של המוכרת עם התור הכי ארוך, זו שליד מרטין הפטפטנית, נו שם ממש מתחת לבית העיר.

התחושה היא שהגענו להוגסמיד. אפילו שלטי הרחובות נראו כמי שנלקחו הישר מסט של הארי פוטר. אפשר שעות ללכת לאיבוד בין הסמטאות העקלקלות, עמוסות מעדני המחוז (אגוזי מלך, שמן כמהין, ובעיקר בעיקר פואה גרה, גן העדן של חובבי הכבד, גהנומם של כמותי, הצמחונים), אבל הטבע שבחוץ קרא לנו. כי אם לא הספיקו לחבל הארץ הזה שפע המרחבים הירוקים, הוויסטריה השופעת בצבעי הלילך, הנהר והעיירות הציוריות, הרי שזהו גם מוקד פרה-היסטורי ובית לעשרות מערות מופלאות.

זה לא היה קל, אבל מהמבחר הרב הצלחנו לבחור שתיים: את פאדירק ורופיניאק (החריזה מקרית בהחלט). הקפיטליזם חלחל לצערנו גם אל מעוז הליברטה, אגליטה, פרטרניטה, והיה קשה שלא לחוש קצת דיסנילנד ממוסחר בתוך כל היופי התהומי. בפאדירק (Padirac) המסע הוא לעומק של למעלה ממאה מטרים אל תוך האדמה, שייט תת קרקעי והיכלי נטיפים באמת מרהיבים. ברופיניאק (Rouffignac) התנועה היא דווקא אופקית, על רכבת זעירה אל תוך מאורת דובים שהפכה לקנבס כשהגיעו אליה בני האדם, לפני 13,000 שנה. אם מאמינים לתיארוך המטורף (בנזוגי נותר סקפטי) הרי שמדובר באיורים המדהימים ביותר שראו עיניי — ממוטות, קרנפים, סוסים, באפלו בהמוניהם שועטים על הסלעים במערה הקרירה (13 מעלות בקבוע), תוצרי משיכות היד של אדם קדמון.
‫‬
בשתי המערות, ‬בחלקים בהם נלווה מדריך, השפה היא צרפתית בלבד. מאלארוזמו, אנחנו עוד לא שם מבחינת הרמה ובכלל, ונאלצנו לתת לצלילי השפה להתנגן ולחלוף על אפרכסות אוזנינו מבלי לחדור, עדיין. סיבה לחזור לביקור נוסף בעתיד.

באגף העיירות ראויה לציון Rocamadour, שלא רק נשמעת כמו אלא גם נראית כאילו הוציאו אותה מפרק של משחקי הכס: אחוזות, כנסיות וסתם בתי אבן פורצים מתוך המצוק האדיר, שאת ראשו מעטר ארמון צלבני. כשהגענו אליו בפסגה הייתה כבר שעת ערב מאוחרת יחסית אבל השקיעה האביבית של צרפת השאירה לנו אור מלטף עד אחרי תשע. ממעוף הציפור התגלה העמק קסום במיוחד, והטקסטורות שיצרו הטבע והאדם השתלבו כל כך יפה זו בזו שהתקשינו להתנתק מהמקום.

בבוקר למחרת כבשנו את La Roque Gageac עם השם הבלתי אפשרי (זה גאז׳אק, ביררנו), שמנסה לפצות על שבירת השיניים בשדרת בתים קסומים על גדות הנהר. כשהשילוט וההסברים מכל עבר הם בצרפתית בלבד, שוטטות היא שם המשחק, ופשוט נענו הלוך חזור, מעלה-מטה, אל לאן שנשאו אותנו הרגליים. ביקור בתקופת פסח אגב משמעו לרוב גם פסחא, ואווירה שקטה מהרגיל. מארחינו הסבירו שזהו מצב שיש לברך עליו, שכן תקופת שיא התיירות בקיץ עמוסה עד בלתי נסבלת. מה שכן, בגד הים שארזתי במסגרת איזו אשליית טבילה דורדונית נותר ספון עמוק במזוודה, והמעיל תיפקד שעות נוספות.

לסיום קינחנו ב-Beaumont du Perigord, העיירה שמצליחה לפתות אליה סקרנים בזכות שוק עתיקות שמתפרש מהכיכר המרכזית שלה עד האינסוף. אנחנו חובבי עתיקות חובבנים (מאלה עם מכונת הכתיבה ומצלמת הקאנון הישנה שמעלות אבק על המדף בסלון. הפטיפון בדרך), אבל נושאים ונותנים גרועים, ועוד עדיין נאלמים דום כשפונים אלינו בשפה המקומית, כך שהנחנו שאין לנו סיכוי. ובכל זאת יצאנו משם מבסוטים מהחיים, עם קופסת עץ יפהפיה וערכה עדינה של תה, על 15 חלקיה, שימלאו גם הם חללים פנויים בחוסר נחיצותם. ״הפכנו להורים שלנו,״ לחש לי בנהזוג בעוד שלוש הסבתות עוטפות את החפצים בעיתון של הבוקר. ״זה נכון,״ צחקקתי, ולראשונה זה לא היה נורא כל כך. בכל זאת טיול כפרים בדרום-מערב צרפת. אנחנו כנראה כבר מזמן בורגנים מבוגרים משחשבנו.

שחר פלד היא עיתונאית, כתבת אירופה של חדשות 13, כרגע בפריז, לפני כן בניו יורק ובהמשך מי יודע. היא גם מציירת, ולאחרונה החלה ללמוד בו זמנית צרפתית ונגינה בפסנתר (והדרך עוד ארוכה בשתיהן…) 

 

באותו עניין: 

אפרופו בורדו: חופשה בבורדו, אחד מגני העדן עלי אדמות

ואם כבר בורדו אז פרובנס בטח

ואם כבר פרובנס אז מה עם Provins

ועוד כמה רעיונות ומסלולים ותמונות וזכרונות לטיולים שמחוץ לעיר (העיר פריז, כמובן). 

שתפו

כתיבת תגובה

סגירת תפריט