אף פעם לא ממש הבנתי את המשפט ההוא של טולסטוי על המשפחות המאושרות והאומללות. לעתים נראה לי הגיוני יותר להפוך את הסדר ולהגיד שכל המשפחות האומללות דומות, וכל משפחה מאושרת בדרכה שלה. אבל מה בכלל העניין של 'משפחה מאושרת'? מה, אושר הוא משפחתי? כי מידבק? כמו צחוק? או כי 'אם הילדים שלי מאושרים, אני מאושרת'? כל התלות הרגשית שזוחלת מתחת לדיבור הזה.
ומה בסך הכל רציתי, קצת שמחה בלב, קצת התרגשות. זה חייב להיות עם המשפחה? רק?
בצעד הראשון הרבה התרגשות, הרבה שמחה, בצעד השני והשלישי עוד משתיהן. ואחר כך גם פליאה – מה אני עושה כאן? מבט לאחור, אל מה שהיה. בלי מבט לפנים. מישוש של מה שבפנים. כן, שתיהן כאן, ההתרגשות והשמחה.
להסתיר במקום האחד, לגלות מחדש במקום האחר. מחדש? לא בטוחה שאי פעם ידעתי ככה. שאי פעם מישהו בעולם ידע ככה תענוג (אני מצחיקה את עצמי במשפט הזה..). זמן חטוף, השעות הקצרות שבהן אני חיה עונג. שבהן אני חיה. שבהן אני חיה. אישה.
רגעים-רגעים של תשוקה, יופי, שמחה, הנאה. מבט שלא מרפה, שרואה, שנושא אותי. (שנושא אותי??). רבים מהימים האלו טובים עד כאב. אבל פה אני מחפשת את זה שהכי. מעמיקה, לא מסתפקת. והנה הוא כאן. נוכחותו מלווה אותי כל הזמן בעצם. זה לא שאני יכולה לשכוח. לא רוצה לשכוח. הכי טוב בשנה החולפת, שנגע הכי עמוק:
איחור. יום. יומיים. גיל המעבר, אני אומרת לעצמי. מוזר לגלות שבגיל המעבר מרגישים כמו בהריון. אפילו החלומות. עוד יום. בטלפון עם חברה אני מבינה עד כמה אני מוטרדת מהאיחור הזה. מבינה שצריכה לבדוק. בית מרקחת. לא זה הקרוב. ברור שהם דיסקרטים, אבל שלא ייצא איכשהו בעולם שמישהו שאני מכירה יהיה בתור אחרי או מה. הביתה. מהר. בודקת. אין כלום. אוף, אנחת רווחה. מתקשרת לחברה. משחקת עם מקלון הבדיקה ביד בזמן שמדברת. תוך כדי שיחה מעיפה מבט נוסף ועוד אחד ועוד, ומבינה שנולד שם קו חדש. חלש. אבל ברור. התינוק שלי צייר לי ציור.
היום הכי טוב בשנה.
אחר כך עוד מפגשים חטופים ומתוקים מנשוא – בבדיקת הדם, באולטרסאונד, אצל הגינקולוגית, בשיחה עם ההוא ובשיחות עם החברות. ופרידה. ואהבת עולם.
0
– "חמדה" איננו, כמובן, שמה האמיתי של הכותבת.
– יפעת פורשר מכינה בובות בעבודת יד ולפי הזמנה.
