J'y Suis; סיפור זמני

בלילה שוב חלמתי הגירה. שוב אני מנסה לשכור דירה במקום יפה ולא מובן, לא יודעת אם בעלת הדירה בעדי או נגדי, לא יודעת אם הדירה יקרה ואם יש לנו כסף לעמוד בה. רגע לפני שהתקבלה ההחלטה, רגע לפי שחתמתי על חוזה בשפה לא ידועה, התעוררתי, דקה לפני השעון, עם בהונות כחולות מקור, כמעט שחורות (אתם עדים, אמרתי לו: אצלי לא בודקים סימני חיים לפי כפות הרגליים), וסירוב עמוק לקום מהמיטה. הקור, אחד המחירים הכבדים ביותר על החיים בצרפת, הכה בנו השבוע מתחת לחגורה, מתחת לפוך הלא מספיק כבד והמזגן, שיודע לחמם יופי – בקיץ, כי בחורף, כשרטוב, הוא מקצר.

כאן קפוא ופריז בוערת. העולם מתהפך, ורק פריז בשלה, מאייקנת את כל מה שקורה בה.

הפיגוע במערכת השבועון שארלי הבדו הוא המיצוי של פגיעה בלב הליברליזם. בכלל לא משנה ששארלי הבדו מעולם לא היה נורא נפוץ ובטח לא, איך נאמר את זה בעדינות המתחייבת, קלע לטעמי. הפריצה המדויקת לישיבת מערכת ורצח ארבעה מאיירים מהבכירים והידועים בצרפת, פסיכיאטרית בעלת טור סאטירי ועוד כמה עובדי העיתון ושני שוטרים, היתה מתוסרטת כמו פגיעת המטוסים במגדלי התאומים: בול בפוני. פגיעה ברורה ומדוייקת, כמו בסרט הוליוודי טוב, חתוך לסצנות המתאימות לשיתוף בפייסבוק.

ניתוח מבריק ומדאיג של השפה הגרפית שבה משתמשת דעאש הצביע על היכולת הסיפורית המרשימה של ארגוני הטרור בני זמננו. טרור זה סיפור. סיפור מפחיד ומייאש, אלגוריה ילדותית פשוטה לפיצוח, סיפור ברור ואפקטיבי: נאורים נמאסתם. היי שלום חירות, אדיו שיוויון, צ'או אחווה, סלאמתק חילוניות. אולי זאת מלחמת תרבות, אולי זאת מלחמה סוציאלית של מוסלמים שמבקשים יותר זכויות וחלק בהון המשמעותי בעולם ואולי זה בכלל קמפיין של דעאש לגיוס מתנדבים. בוא אלינו אלינו אלינו לדם.

אני מהמרת שכל התשובות נכונות.

*

רגשות ומחשבות מסתבכים זה בזה כמו שיערות של ילדה שקמה מלילה של שינה טרופה. היום, יומיים אחרי הרצח בהיפר כשר ואחרי עצרת המיליונים, אני מנסה להיזכר במה שחשבתי על הטבח של שארלי ובין מה שנדבק לצבר המחשבות והרגשות מאוחר יותר.

מאז ומעולם היה לי קשה להגן על קריקטורות מעליבות וסרות טעם, שכל תכליתן היא שחיטת פרות קדושות רק כי הן שם, ובחינת גבולות חופש הביטוי בלי שיהיה הרבה מה לבטא. באותה רוח, למרות שאלה קשישים צרפתיים ואילו זה אקט תל אביבי היפסטרי, לא מתה גם על החירבון על דגל ישראל (ואם כבר, מעדיפה בהרבה, את האמן האלמוני שלוקח דגלונים קטנים, ונועץ אותם בערימות חרא המהבילות על מדרכות העיר, כמו היו מטריות צבעוניות במרגריטות על חוף ים בתאילנד). ועם זאת, אני לא צריכה להיות מאיירת בשארלי או אפילו גדעון לוי, כדי להרגיש את חופש הביטוי הולך ומצטמצם. זה מתחיל מהמעמד הרעוע, מבחינה חברתית ובוודאי תעסוקתית, של עיתונאים. זה ממשיך בתפוצה האדירה של "ישראל היום", עיתון שהוא שופרו של איש אחד (והמעסיק היציב ביותר של עיתונאים). אבל אפילו עיתונאית פרילנס כמוני, שלא מחזיקה בדעות קיצוניות במיוחד ולא תלויה בעיתונות כמקור פרנסתה, מרגישה את קירות חופש הביטוי הולכים וסוגרים. סגרו עלי הטוקבקים שחלקם, גם אם הקטן, היו אלימים, כבר לפני שנים, בימים שהטור שלי היה מתפרסם ב-Ynet; סגרו עלי הצל ושכפוליו שהיכו שמאלנים בהפגנות בקיץ האחרון; סגרו עלי בעלי תפקידים שניסו להפעיל נגדי את סמכותם בעקבות דעות שפרסמתי שלא היו לרוחם.

בקצה אחד שלי התאבלתי על הטבח שביצעה חוליה בישיבת מערכת עיתון ליד כיכר רפובליק, ובקצה השני ידעתי שככל שהטבח הוא רצחני וקיצוני ופרי מוחה הקודח של קבוצת אנשים שמבקשת לשבש את העולם ואז לכבוש אותו, הרי שגם בעולמי הפרגמטי והקונקרטי תופסת אחיזה השמרנות שמעדיפה, תכל'ס, שלא תהיה זכות דיבור, שלא נפריע לשלטון, שלא נחמיץ את ההרמוניה או נקלקל את הקונצנזוס.

*

זה בית ישן, בן שמונים שנה, הבית שבו אני חיה, והוא עמד בהפצצות של האיטלקים, בסקאדים מלחמת המפרץ, בשני הסבבים של מתקפות הטילים של החמאס ובהרבה יותר גשם מכפי שבניין שעשוי בסופו של דבר מחול ים, כך אמר הקונסטרוקטור, יכול לעמוד בו. מה שהורג את הבניין כרגע אלו סכסוכי השכנים, אבל על זה בפוסט אחר (או בסדרת מערכונים).

יהיו הסיבות ההנדסיות אשר יהיו, לעתים קרובות מדי אני מרגישה בבית שלי את תחושת ה-So he huffed, and he puffed.
הסופות השבוע היכו ביד גסה בחלונות הבית, דפדפו בעציצים שעל אדן החלון עד שהפילו, מהקומה השלישית, שניים מהם (את הבזיליקום שלי! לא יכולתם לקחת את הנענע שמעולם לא נקלטה?). הפיקוסים שמקיפים אותנו החליטו להתאגד נגדנו והיכו ללא רחם בחלונות הבית, מאיימים לפרוץ לתוכו.
המלחמה האחרונה היתה קשה, בסופו של דבר – אם לתמצת חודשים של תהיות קיומיות – אני לא אוהבת שיורים עלי, וככל שהיה לי נעים בחדר המדרגות עם השכנים שלנו, לא הרגשתי בטוחה במיוחד. גם לא במלחמה שלפניה, שנה וחצי קודם לכן. גם לא בהצטמצמות המרחק בין מבצע אחד למשנהו.
כמו ריק ואילזה, הייתי בטוחה ש-We’ll always have Paris. עד הקיץ האחרון, שנטע בי ספקות עמוקים בקשר להיותו של המקום הזה אופציה ריאלית לחיים בטוחים עבורנו. אבל הפיגוע בשישי האחרון בהיפר כשר גמר לי על האופציה הזאת.

בסופרים כשרים קניתי לעתים רחוקות, בעיקר לפני חגים, כשצריך למצוא קמח מצה או חזרת, וכשאירחתי חברים שומרי כשרות-עם-תעודה. אבל הרצח המאורגן הזה התרחש תחנת מטרו אחת מהבית שלנו, מהשכונה שאני עדיין משוטטת בה בגוגל מפס, ודקות מגן הילדים הראשון והנפלא של הבת שלנו. כל הרובע ה-12 היה בהסגר, בלייב התקבלו דיווחים מחברות על שבתי הספר סגורים ואין יוצא ואין בא. אירוע עם בני ערובה מתחולל בסופר הסמוך, יש כבר הרוגים, ואין איש יודע איך זה יתפתח. הן אומרות לי: נו, את בטח יודעת איך זה, ואילו אני, אין לי מושג ואני בכלל לא רוצה להתחיל לדמיין. צופים – בוטל, תלמוד תורה – בוטל, בתי הכנסת תחת אבטחה כבדה, מכניסים רק את מי שמכירים. חברה שלי חושבת שלא כדאי להשאר בבית, צריך לפרוק את המתח באיזה אירוע בצד השני של העיר, ואני, שמשתדלת לא להפיץ את החרדות שלי לכל עבר, שומעת את עצמי אומרת בקול רם, ועוד בצרפתית: מטרו? לא יודעת אם הייתי לוקחת מטרו עכשיו.

אומרים – גם בטלפון, גם בעיתונות – שזה היה עניין של זמן עד שזה יקרה. שהתקיפות האקראיות לכאורה, של יהודים ושל מוסדות יהודיים במקומות שונים ובהזדמנויות שונות ובאצטלות שונות, נשארו שקופות ולא באמת מטופלות. ובאמת, למרות שהפעמים היחידות שבהן ניסינו להפסיק לדבר עברית במטרו היו סביב ההפגנות המבקרות את ישראל במלחמות עם עזה, התקרית האנטישמית היחידה שהתרגשה עלינו, תקרית מגעילה אבל לא מסוכנת, היתה דווקא במסעדה ברובע ה-14, בלב השמאל הפריזאי הלבן, הותיק והמבוסס. כוכב התקרית היה בעל מסעדה עטור תהילה ואנטישמי ובעל פה גדול ומלוכלך מאוד. כך שברור לי מה שאומרים חלק מהחברים שלי – שתיקתם של הצרפתים הילידים (במקרה הטוב) היא שמאפשרת לאלימות של האספסוף להיות מכוונת נגד היהודים.

אני מצטערת, אבל אין לי שורה תחתונה פסקנית וידענית. מצד שני, גם אולנד וגם ביבי צועדים עכשיו בבולווארדים ולא מטכסים תכניות אסטרטגיות. עם התאומים נפלו המלחמות מהסוג הסטנדרטי, על הגבולות הטריטוריאליים, על כיבוש העולם במובנו הגיאוגרפי. אולי חזר זמנם של מסעות הצלב, אינני יודעת.

אני מרגישה שיש כאן משחק אכזרי, נואש, של היפוכי תפקידים. היהודים הם מיעוט בצרפת, אבל מיעוט חזק מאוד, מוברג בצמרת העסקית והאינטלקטואלית, עם השפעה בלתי מבוטלת על השלטון. פגיעה קשה כל כך בהם, איום מתמיד על היותם, היא איום מרומז על הצביון הצרפתי. לא כי כל הצרפתים משוגעים על היהודים, לא. היהודים הם האחר שהכי דומה להם, פגיעה בהם היא פגיעה בערכים היסודיים שמנחים – והם עדיין מנחים – את האומה הצרפתית. העצרת שהתקיימה היום, מיליון איש ברחובות פריז ועוד כמיליון בערים אחרות בצרפת, היא הוכחה שהערכים האלה עדיין חשובים, לפחות חשובים לתפיסתם העצמית של הצרפתים.

*

"סיפור זמני" הוא שמו הפחות מוצלח של A Tale of the Time Being של רות ל. אוזקי ("שנת הבשרים שלי", "על פני הבריאה"). זה סיפור באנגלית אבל גם ביפנית וצרפתית (המתורגם נהדר על ידי יעל סלע) על יומנה של נערה יפנית, שנסחף בצונמי והגיע לידיה של סופרת אמריקאית ממוצא יפני, שחיה על אי בקנדה. הנערה היא נכדתה של כוהנת זן מהפכנית, שבנה היה מטייסי הקמיקאזה שאומנו להתרסק לתוך משחתות אמריקאיות. בסיפור הזה, המשונה והכובש, יש תמונות מאסון התאומים, ממלחמת העולם השניה, יש אסונות טבע, שואות אקולוגיות והתעללויות בבית הספר. ויש הרבה זן.

אוזקי היא כוהנת זן, מתברר, והזן בספר נוצק לתוך תהפוכות החיים, מרכך ומהפך ופותח את הריאות כמו שיעור יוגה טוב. תוך כדי הקריאה, הבנתי שאין כמעט אף דור שהוא חף מחרדות קיומיות. שאולי אין שום דבר מיוחד בסיטואציה שבה אני מחבקת את הילדות שלי ומחכה שהאזעקה תשכך. שכך עושות אמהות, כך עושים גם אבות, ברחבי העולם ולאורך ההיסטוריה. בכל פעם הסכנה הקיומית היא אחרת, ולרוב היא גם עוברת ללא נזק. כמו כאבי גדילה, כמו גזים, אולי זאת מטלה התפתחותית – ללמוד להכיל את הלא נודע, לתת לסכנות הקיומיות להצמיד אותנו אלה לאלה, לשמוח בחיים, להשלים עם מה שיש.

כל הזן הזה, העגול והגדול, החזיק מעמד עד ששמעתי על המצור על השכונה הקודמת שלי, הבית שלי בחיים המקבילים, המקלט התאורטי שלי, ועל החברים שלי שמחכים, בלי שום יכולת לעשות שום דבר, מחכים שהילדים שלהם – החברים של הילדות שלי – יחזרו הביתה בשלום.