שטפונות בהרים / הדס מזרחי // קו פרשת המים 11

אני מרגישה שאני חייבת לאלוהים.

פרשת המים שלי חקוקה בסלע, כאילו קרה נס וכיוון את פרשת המים שלי, אין לי הסבר אחר מניח את הדעת. לאנשים קורים כל מיני דברים שמשנים את חייהם, טובים ורעים, גדולים וקטנים, ואצלי, אף שינוי הוא לא מובן מאליו ומכל דבר אני לומדת שאני חייבת לאלוהים.

כל הכאבים בחיים נתנו לי המון. אם לא הייתי משוגעת, לא הייתי כותבת כמו שאני כותבת. למעשה, זה היה צריך לקרות, אחרת, לא היו לי חיים, או שהייתי אדם זר לגמרי, אולי הייתי פסנתרנית או פנטומימאית. זאת לא אני. אני משוגעת וכותבת. השיגעון שלי הוא חיובי, והכאבים, עד כמה שהם נוראיים, היו חיוניים בסופו של דבר, גם הדברים הקטנים והמקריים, לפגוש לפתע אדם, לאסוף כלב מהרחוב, לקרוא במקרה ספר, לשמוע משפט שנחקק עמוק בתודעה. לצבור את כל אלה. אני חייבת את זה לאלוהים. זה נס, האירוע הקטן שהופך לגדול. לכולם נדמה שקורית להם פרשת מים, אבל הם לא שמים לב, והמים הופכים לשיטפונות בהרים. ניסים.

לא אפרט את הזוועות שיכולות לקרות לכולם, אף אחד לא חסין, חוץ מסופרמן. פשוט תראו מה היה בפרשות המים האלה. בראשית הייתי ילדה סקרנית, אחר כך נערה דיכאונית אחר כך צעירה משוגעת. כל זה הצטבר במוח שלי במשך שנים, זיכרונות ומחשבות ושיחות ביני לבין עצמי על בסיס יומיומי, הייתי שונה.

אחר כך שנים שלא מצאתי פרנסה, אז הלכתי לשיקום מקצועי בלוינשטיין, ללמוד עריכת וידאו. בלימודים היה לי מורה לתסריטאות, יוני להב, שממש אהבתי עוד מהתוכנית הישנה שלו, הערכתי את הבנאדם הקירח עם הדיקציה. הוא אמר לי שאני חייבת ללמוד קולנוע כי אני מאוד מוכשרת, אז תכננתי ללמוד מתישהו קולנוע. היה חסר ציון אחד בתעודת הבגרות, אז ביום האחרון להרשמה לבגרות הספקתי להתעורר בזמן כדי להירשם. עברתי את הבגרות, כך שבשנה האחרונה לתוקף הפסיכומטרי שלי, נרשמתי ללימודים באוניברסיטת תל אביב.

הלכתי ללמוד באוניברסיטה קולנוע וגם תאטרון וספרות, תוך כדי טיפול ביבליותרפיה עם טל קיוויתי האישה. בביבליותרפיה כתבתי על בסיס שבועי וגם גדלתי במימדי הנפש והתחזקתי מאוד וטל היתה אישה שומרת. אהבתי אותה מאוד. היא כיוונה אותי בכתיבה והעריכה אותי, אז האמנתי בעצמי. היא אף פעם לא חשבה "הנה עוד משוגעת". האמנתי לה.

אחר כך התקבלתי למגמת הכתיבה באוניברסיטה, וטל קיוויתי היתה גאה. היא הביאה סיפור שלי לחוג הקריאה שלה והתמוגגה מנחת של אמא. אחר כך למדתי אצל מורים-כותבים אחרים שהזדהיתי איתם מאוד וגם למדתי מהם המון, אחר כך שוב השתגעתי, אחר כך, תוך כדי התקף פסיכוטי, כתבתי, כמו משהו חד פעמי את הספר היקר לי מאוד. אחר כך חזרתי ללימודים הארוכים ועמדתי שוב על שתי רגליים.

אחר כך, החבר הכי טוב שלי בעולם כולו, הובו הכלב הנשמה, נפטר והרגשתי שאני מוכרחה לצאת מבית ההורים, בגלל שהוא כבר לא נמצא בבית הזה ואין את הנשמה שלו פה והוא כבר לא ישן אצלי במיטה ולא משחק איתי בשמחה ולא מנשק לי את הדמעות, ואני באמת כבר בת 35, וההורים שלי, הם כבר לא צעירים, אז אולי הוא ידע מתי לצאת מהעולם שלנו. אז ממש עכשיו אני עוברת דירה, וההורים שלי עדיין עוזרים לי מאוד.

אחר כך ביקרתי שוב בלוינשטיין בגלל חברה ששברה את הרגליים בניסיון התאבדות וראיתי אנשים נכים ופגועי ראש ואמרתי לאלוהים תודה.

אחר כך אמרתי "אלוהים, איך כיוונת אותי ככה?" וחשדתי בו שהוא ייעד אותי לכתיבה, שאני צריכה לשרת את האנושות, כי אחרת הוא לא היה מחזיק אותי בחיים, ועושה את כל הצמתים האלה. כנראה באמת יש לי תפקיד, ואת החיים שלי אני באמת חייבת לאלוהים.

– הדס מזרחי היא סטודנטית באוניברסיטת תל אביב לאמנות רב תחומית וספרות, מתגוררת ברמת גן, כותבת.

~ לכל הפוסטים בפרויקט "קו פרשת המים" ~