בסוף בכל זאת יצא לי מכתב אהבה / נטעלי גבירץ

כשלא אפור, בפברואר בפריז זה קורה רק מדי פעם, מטוסי הסילון יוצאים לצייר על השמיים. העיר המונומנטלית מקשה על העין, דורשת מהצוואר לרוץ הנה והנה, כמו במשחק טניס, לא כדי להבחין בפרטים הקטנים, אפילו רק כדי לתפוס בשלמותן את התנועות הגדולות, האדירות שלה. מעל כל אלה אפשר להבחין בעקבות הסילון, בהתחלה סילון אחד, אחר כך עוד ועוד, זנבות כוכבים נופלים. אפשר לבקש מהם משאלות. זה אולי מטופש, אבל ימי הולדת יכולים להפוך אנשים ליצורים מטופשים.

נסענו לכבוד יום הולדתי ה-39. הנסיעה תוכננה מראש, תחבולה שרקם בן זוגי האוהב. הסבים הפשילו שרוולים ורשימה ארוכה נתלתה במרכז הבית, בה ציורים ותאורים מפורטים של חוגים, סנדביצ׳ים ושלל הוראות חיוניות לקיומו של המפעל, המדגישה את המטלות היומיומיות ולמה כדאי, חשוב, נחוץ! לברוח מהן לפעמים. הבריחה הגדולה יצאה לדרך, וחדר במלון פשוט ומתוק (קישור לחיץ), בו משתכן דרך קבע חבר צרפתי שגר בישראל, המתין לנו בכיכר אודיאון הנשענת בנון שלאנס על שערי גני לוקסמבורג המלכותיים.

3 מעלות. קר. את זה ידעתי מראש. קר ואין תערוכות. חלק מהמוזיאונים אפילו לא עושים כאילו, הם פשוט סגורים. הגדולים תמיד שם, ולמרות שהיינו בהם יותר מפעם אחת, הלכנו לפומפידו, והלכנו ללובר, וגילינו שהרחיקו עוד יותר את התצפית על המונה ליזה, ושיש תור לסלפי עם מונה הקטנה והרחוקה, אין צ׳אנס לתפוס ככה את החיוך החמקמק, ואולי זה בגלל ביונסה, ומעניין מי מהן שווה יותר כסף, ומעניין מה המקום של שתיהן על רצף הנצח, ובחוץ הסיילים בשיאם, כבר 70 אחוז, והמעילים שוקלים המון, בכל זאת מעילי סקי ששאלנו ממביני דבר, ולמי יש כח להצטופף בהם בין מתלים של סוודרים בהנחות, ולהתפשט ואז שוב להתלבש וחוזר חלילה בלופ לא נגמר. בשביל מה בכלל? אורות באלף צבעים שוטפים את הרחובות הרטובים, כי התחיל לרדת גשם והאפליקציות בפריז לא חוזות כלום, משנות את דעתן כל שעה, כי איך יהיה ז׳ה נה סה קווה אם נבין את הקווה, נכון? מקדונלדס אני מבינה, H&M, רמזורים, וגם את האור המגדלורי של אייפל. הכל נראה כמו מבוך מפואר של עכברים, וחברה שואלת איך הולך, ואני עונה ש״בינתיים בסדר. מקווה שלא אפול לתהומות הקיום.״ והיא כותבת: ״אין סיכוי! את בפריז עם אהובך!״

אנחנו אוכלים במקומות מקסימים: לה קומטואר דה לה רלה, המלצה מבריקה מ״פריזאית״, פואה גרה עם ריבת לימון, פודינג אורז, וכל הבין לבין גם נהדר והיין טעים. מסעדת ארוחות הבוקר Claus, אינסטגרמית ובכל זאת אמיתית, עם כיסוי בצורת תרנגולת על הביצה הרכה עם חיילי הבאגט, שוקו חם עשיר באנג׳לינה, קרואסון לימון בפייר ארמה, זאת ועוד ובאמת יופי, אבל היומולדת תקוע לי כמו עצם בגרון, ואהובי מתחנן לדעת מה יעשה אותי מאושרת, ומשהו בי צועק: האמת! איפה האמת? וכן, זו שאלה מטופשת, אבל את הדיסקליימר הנחתי כבר בפתיח הרי, ועכשיו הדבר היחיד שנותר לעשות הוא לשכור אוטו מיורופקאר ולנסוע. ״לא אכפת לי לאן אנחנו נוסעים,״ הוא אומר בחיוך אחרי שסיים לטפל בפרטי ההשכרה, ״אבל אם אנחנו מגיעים לשם ואת עושה פרצוף, אני עושה את היומולדת שלך מחר גם ההלוויה שלך.״

Auvers-sur-Oise הוא כפר יפהפה שנמצא כ-50 דקות מפריז, לשם הגיע וינסנט ואן גוך 70 ימים לפני מותו, שם צייר 80 ציורים, הזמין מהר מהר עוד קנבסים ושפופרות של צבע, מפחד שיתחלף לו הטבע לפני שסיים לחקור את העונה, ואז נורה בשדה, רץ לספר לאנשי הכפר, ומת במיטתו אחרי יומיים וחצי. הסיפור הזה, סביבו תיאוריות קונספירציה רבות, מסעיר גם עכשיו. קנינו במעדניה ובבולנז׳רי ברחוב הראשי את כל מה שצריך: לחם, נקניק, גבינה, עגבניות, ואכלנו מול פסל חמור סבר של וינסנט. במבנה האינפורמיישן ישבה גברת עדינה, חייכנית ואדומת לחיים וציירה לי בנועם מסלול על מפה קטנה, ילדותית. ״זה מסלול מעגלי מאוד נחמד. פה השאטו, פה יש מוזיאון, פה ואן גוך ירה בעצמו, פה הקברים של וינסנט ותיאו.״ התיירים היחידים והמופתעים ביותר בכפר יצאו לדרך.
לצד הכנסייה הוצבה רפרודוקציה של איך שוינסנט צייר אותה. היא לא השתנתה. השדות כן. הם משתנים כל הזמן. בבית הקברות השליו שוכבים האחים יחד בצניעות ומשקיפים על השדות. בשאטו יש מרכז מבקרים מושקע שהוקם לפני שנתיים (״זה עלה המון כסף ובינתיים לא באים מספיק אנשים״, מגלים לנו) ובו תערוכה על האימפרסיוניסטים. סיפורם מתגלה, עמוק וברור, בשורת חדרים עם הקרנות ווידאו אימרסיביות, ומונגש דרך חלופות מכתבים וציטוטי מבקרים מבולבלים מהעת ההיא, ציורים כמובן, וצילומים של נופים, חלקם נמצאים ממש מחוץ לחלון. דיברו שם הרבה על הנסיון למצוא את האמת. הם מצאו אותה, האימפרסיוניסטים, והיא ליכלכה להם את המגפיים בבוץ.
אחרי זה אפשר היה לחזור.

ביום ההולדת עצמו היה אפור, מה שבפריז מאוד מדגיש את האדום. פקדנו חנות ספרים שווה עם מבחר מלבב באנגלית (וגם את שייקספיר אנד קומפני כמובן) ורכשתי הביתה רומן גרפי על חיי ואן גוך. בצהרים פגשנו זוג חברים במארה. קיבלתי מהם במתנה אננס ועירסלתי אותו בגאווה בשיטוטינו ברחובות, כמו תינוק. חגגנו את שנת החזיר הסינית במפגן נפצים ודרקונים רוקדים, ואז אכלנו במקום ויאטנמי זעיר בשם סונג הנג שמגיש שתי מנות (ענקיות, מעולות) בלבד, מרק פו ובו בון. אה, כן. היתה גם בירה, בהשפעתה לקחנו אובר לראש המונמארט כדי לראות כמעט הכל מלמעלה, (אבל איפה אייפל? אה, שם מימין, בין העצים) ומהסאקרה-קר טיילנו לצדדים ואת כל הדרך למטה, ברחובות של רנואר, דגה ולוטרק, ונו, מה יש לומר, הכל התחבר. האימפרסיוניסטים ליחששו לי מכל פינה: תפקחי עיניים, מטופשת שכמוך. את בפריז עם אהובך. מה יש עוד לבקש?

פריז, את שובבה. בסוף בכל זאת יצא לי מכתב אהבה.

– נטעלי גבירץ היא סופרת ועיתונאית, ושחיינית שעוקפת אותי בבריכות, במראה המשכנע ובציוד הנלווה.