אבל לא שולחן במסעדה או כרטיסים לסרט או חברים. ולא ידענו לאן הולכים. אז עשינו מה שאנחנו כמעט תמיד עושים, ולקחנו מטרו לכיכר הבסטיליה. אם לרגע שכחנו שהעברנו את היום בשמירה על ילדות שובתות* , ההפגנה הגדולה והעצלה בכיכר הבסטיליה הזכירה לנו. (ואני מזכירה לכם, לכולנו: שביתות זה מעצבן, אבל ככה בדיוק נלחמים על הזכויות. עכשיו ממלאים כאן רחובות על הניסיון להעלאת גיל הפנסיה ל-61, לגברים. כשאני מספרת שעכשיו בישראל זה – כמה, 67? – הם מתעלפים).
כשיצאנו לכיכר הבסטיליה, בכל אופן, ההפגנה בבסטיליה כבר תש כוחה, כנראה, גם הואקאנס ממילא באופק, אף אחד כבר אין לו כוח לכלום.
ירדנו למארה. חנות חדשה ומוצלחת שלא ראיתי מעולם (זה בסדר, הוא פתוח רק כמה חודשים) אבל יותר מזה, ברחוב Villehardouin ראיתי איזה מעבר חסום למכוניות, שפעם כבר הסתקרנתי לעומתו אבל לא יכולתי באותו רגע לברר לאן הוא מוביל.
שלט אדיב על אחד מקירות הבניינים הבהיר שנכנסנו לשטחו הפרטי של פרויקט, כמה בניינים מחוברים זה לזה, ביניהם שבילים רחבים וגינה אחת מרכזית, שעל סבכות המתכת שלה מטפסים שיחי ורדים. הבניין שממול, זה שבתמונה ממעל, ריק כולו או ברובו, ובצלע הימנית היו החלונות בקומת הקרקע פתוחים לרווחה לכיווננו. היו שם שתי מטריות שחורות, פתוחות, מתייבשות (מאי הוא לא רק חודש פסיכי שימי חופש פזורים על פני כולו, אלא גם של מזג אוויר הפכפך) ומאחוריהן, בחדר, ישבו אנשים בתוך כורסאות וקראו ספרים. בחלון הסמוך ישב גבר שקרא גם הוא ספר, אפשר והיה לחשוב ששעת בין ערביים היא שעת הקריאה במתחם. האופציה הרומנטית פחות היא שמדובר היה בחדרי המתנה.
אבל אנחנו, מה אכפת לנו מהאופציות הרומנטיות פחות.
ברחוב Debelleyme נכנסנו לכמה גלריות, אלו שעוד היו פתוחות. הרחוב הזה, שיותר מסובך להגות אותו אפילו מלכתוב אותו, הוא אחד הריכוזים היחידים של אמנות מודרנית מוצלחת בפריז. זכרתי שעכשיו נפתחה שם תערוכה לאנסלם קיפר, האמן היחיד שעבודותיו מוצגות בלובר בעודו בחייו, אבל הגלריה תדאוש רופאק היתה סגורה.
לעומת זאת, אצל Karsten Greve במספר 5, (grève, אגב, זאת שביתה. סגירה מעניינת של מעגל כבר באמצע הדרך) ראינו את התערוכה המשונה מעט של גותארד גרובנר, שהציורים שלו הם גרסה חיוורת, מנופחת ומונוטונית של רותקו: ריבועי בד גדולים, שאינם מתוחים על מסגרת, אלא הם כמו מושבי ענק של כסאות מרופדים, שמישהו הבריג החוצה ותלה על הקיר. העבודות עצמן הן סתמיות באופן מעורר התפעלות, אבל הגלריה, אח הגלריה. חלל גדול, בהיר, עם חלונות ארוכים שמכניסים פנימה את אור היום, ופיסות מהחצר הפנימית המתוקה, מעציצי הפרחים הסגולים הגדולים שבה והמיני מיינור הבוהקת שחונה ביניהם. ותראו את התיק הזה, שהונח שם כדי להשלים את הקומפוזיציה. הדבר היחידי ששווה בתערוכה הזאת מחולק בה חינם, ולעומת זאת אי אפשר להעלות אותו לכאן, כי לא מצאתי אותו בשום מקום ברשת: הגלויה של התערוכה, תמונה מוצלחת ממש, של האמן מהלך בסטודיו שלו בין הצבעים שלו ובין כריות הענק הצבעוניות שצייר, בזקן לבן, מקטורן צהוב ומגבעת.
באותו רחוב, ממול, במספר 8, בגלריה Pierre-Alain Challiier מוצגת תערוכת צילומים, חלקם דקורטיביים, חלקם מרתקים, של Nils-Udo, שהוא גם צייר וגם מסדר ככה את הטבע שהוא יפרגן לו פריימים מאורגנים ואתסטיים של צבע על טבע.
אבל בחזרה למספר 8. בחצר הפנימית של העציצים והמיני מיינור והגלריה, יש גם כניסה לבית המשותף. ובכניסה לבית המשותף, כמו בכל בית משותף, מונחות עגלות של דיירי הבניין הצעירים. אבל מילא העגלות. חכו חכו, ועד הבית עוד יתפוס את מי שהשאיר כאן את הפסל הזה.
מרחוב דביים (שהמסעדה המתוקה פמפלט שוכנת בו גם) אין ברירה אלא להגיע לרחוב poitou. וזה לא קל. יש שם לא מעט חנויות שכואב בלב, כי בכיס ממילא אי אפשר. אני לא ארחיב, לא על Swildens האהובה עלי, ובטח לא על Shine, רק אומר, שב-APC, התיק החום בגודל בינוני עם שרשרת הזהב הדקיקה כרצועה, הוא אולי לא הכי פרקטי, אבל באמת, 320 יורו שלכם והוא שלי.
לא יודעת איך הגענו מכאן ל-Arts et Metiers, אבל בדרך עברנו במין צ'יינה טאון זעירה שלא ידענו שקיימת, וגילינו שלושה דברים:
עכשיו כבר לא היתה ברירה אלא לנוח קצת מהגילוי בגינה של Tour Saint Jacques ולשקול את המשך דרכנו.
האמת שאני לא יודעת איך הגענו לכאן.
איכשהו חצינו לכיוון האיים, אחר כך לסן מישל, הרגשנו כמו תיירים ונזכרנו שאנחנו אכן קצת, ושזה כיף, אבל קצת מריח משווארמה, ברחוב החתול הדג והבחורים הרעים, ונעשינו רעבים ונכנסנו לאכול סושי, ובדרך חזרה הביתה נזכרנו שקו 1 בשיפוצים, ובמקום לקחת קו 6 לעומק ה-14 ומשם לחזור לכיוון שלנו, החלטנו כבר לחזור ברגל הביתה.
ורק שכחנו שסוף מאי. וגשם שוטף בחוץ.
למי אכפת. הרחובות רטובים, רחוצים, בכל פעם שעוברת ספינה בסן, האורות שלה מאירים זמנית גם את הטיפות הצונחות.
ואחרי כמה דקות לאורך הסן ראינו שוב את מגדל סן ז'ק, הפעם מהצד השני.
ובסוף נכנסנו בהוטל דה וויל, ונגד רצונו עוד טיפה לכיוון המארה, והגענו לבסטיליה.
על מדרגות האופרה ישבה ערימה של מפגינים עייפים, רטובים, שסירבו להתפנות ומכונית שחנתה לידם השמיעה מוזיקה ערבית עם מילים בצרפתית. הם היו צעירים, פוחזים והיו להם עוד מליון שנים עד הפנסיה, ובקצב שבו מדינות ששילמו פנסיה קורסות ברעש גדול, יהיו להם עוד מיליון וכמה שנים עד לפרישה, אפילו בצרפת.
ולנו, השעה שבה הלכנו הביתה, בטח עלתה כמו חצי מונית בשכר שמרטפית, אבל אנחנו, מה אכפת לנו מהאופציות הרומנטיות פחות.
– – –
* (הגיוני, שביתה, לא? אחרי סוף שבוע שנמשך יומיים, אחרי חג כלשהו ביום שני – שבוע שני ברציפות, כי זה חודש מאי המשוגע, אחרי חזרה לבית ספר ביום שלישי, אחרי מועדונית, כי ביום רביעי אין בית ספר, הגיוני שתהיה שביתה ביום חמישי, לא?)
** (היא נוסעת ולא תהיה כל הקיץ. יש שמרטפיות בקהל לשמירטוף בחודש יולי? כתבו אליי).
ח ל י
29 מאי 2010אלופה, וגם הפריז הזאת , או המצלמה, או החיים עשו אפגרייד ממשי לצילומים שלך, ואופציות רומנטיות בכלל…
אלופה, כבר אמרתי 🙂
רוני
29 מאי 2010ככה חגגת?
איזה כיף בשבת בבוקר לקום, לשבת מול המחשב בפיג'מה ולצאת לטיול בפאריז. ראיתי רק פרחים. המוני פרחים. ופיות. התמונות האחרונות הסבירו לי קצת למה את לא כל כך ממהרת לשוב לכאן.
הגרסונייר
29 מאי 2010הגרסונייר הוא תיק חום בגודל בינוני של apc
הגרסונייר הוא מפגין רטוב ועייף על מדרגות האופרה
הגרסונייר הוא התצפית הטובה על מגדל סן ז'ק
הגרסונייר הוא רחוב קשה להגהה
הגרסונייר אוהב את הפוסט המוזהב הזה
תודה ושבתבשלום
שיק
29 מאי 2010איזו סיבה נפלאה לקחת שמרטפית!
יופי של מסלול.
כנרת
29 מאי 2010חלי'נקה, המצלמה היא של הסלולרי. את התמונות מהמצלמה-מצלמה עוד לא הורדתי.
רוניג, בכלל לא שמתי לב לכל הפרחים עד שלא אמרת. ואני אפילו לא יודעת אם זה נחשב לחגוג. לדעתי זה נחשב להזמין בייביסיטר.
וגרסונייר, נפלאה לי אהבתך מאהבת נשים (פרט לאלה שלעיל, חלילה). אבל מה אתה עושה ער בכזאת שעה?
כנרת
29 מאי 2010תודה, שיק. ככה יצא, דווקא רצינו לעבור גם ב-Pont des Arts ובלובר, אבל הגשם זירז אותנו. אין לנו אופי, אנחנו.
קוקו
29 מאי 2010איזה כיף לקרוא אותך, התיאור המפורט כל כך בשילוב התמונות "מדרש תמונה", מכניס אותנו לרגע כאילו הוא אנחנו בעצם מטיילים איתך, הביטי לצד, אנחנו איתך.
אתי דנטס
29 מאי 2010אחחח אחחח אחחח…מה כבר נותר לי להגיד.
אחחחחחח!
(כבר אמרתי?)
🙂
yaara
29 מאי 2010Avi toledano is my dentist!
אביגיל
29 מאי 2010הגן הזה שלמעלה, היה אחת התחנות הקבועות שלי לרגעי התבודדות. אני שמחה לשמוע שהוא נשאר סודי.
בפוסט הזה יש כזאת הצפה נוסטלגית שאני אפסיק כאן…
שרון
29 מאי 2010המרקחת הקסומה שאת שוזרת בין מילים לתמונות. תהיתי האם יש אומנות כזו, יש לזה שם?
זה היה ענוג.
כנרת
29 מאי 2010שרון: קוראים לזה בלוג. נראה לי שרק כאן אפשר לרקוח את כל זה יחד. ותודה, כמובן.
אבא: שמתי לב.
אתי: הבנתי שאת בדרך לכאן?
יערה: ואיך הוא שר?
אביגיל: סליחה. אני עוצרת כאן. בתנאי שאת מוצאת לי את המקבילה התל אביבית.