היום הכי טוב בשנה או איך הצלחתי סופסוף להיות פריסמה ולא להתנפץ / נעם פרתום

נדרשו לי כמעט שבועיים כדי להתיישב ולרקוח סופסוף את הפוסט הזה. זו היתה משימה מורכבת כנראה משום שזו היתה שנה משמעותית להפליא ומכוננת זהותית עבורי – שנה של  נעיצת עוגן עצמיות בלתי מתפשר בקרקע המציאות. והנסיון לפרוט ולהמיר למילים ולניסוחים צלולים כמה מרגעי הקתרזיס וההתעלות הרגשיים שעיצבו את השנה הזאת פירושו לפרום את פקעת האושר הדחוסה, הגולמית והערפילית לסלילי תובנות דקים, מפורשים ובהירים וכמו לחשב את ההוויה שלי לאחור בטפיפות רכות של גמד ליל. וזו חוויה מסובכת, מרגשת ומלחיצה עד לאין שיעור. אז כדרכי בקודש – התמהמתי. אבל עכשיו סופה שורקנית משתוללת בחוץ והמחשבות הנימוחות מתגנבות אל הלב במתינות נדיבה ופתאום אני נובעת שפעת הבנה והבלבול מתגבש לצורות רטוריות והכתיבה פורצת ממני בנחשולים של וואלה וואלה וואלה.

***

היום הכי טוב בשנה מבחינתי היה ההשקה החגיגית-רשמית של ספרי הבכור – “להבעיר את המים באש" בהוצאת חרגול-עם עובד – בבית ביאליק. זה היה ביום חמישי צונן של סוף נובמבר וראשית החורף, ובני משפחה, משוררים וחברים יקרים רבים נאספו כדי לשמוח בספר ביחד איתי. היה מוצלח ומהנה ומצחיק ומבכיא ונוגע ללב ובועט ומגוון – ואני חבה תודת אינקץ לכל האהובים שנכחו שם והשתתפו ורוממו את נפשי. אבל זה היה היום הכי טוב בשנה מסיבה עמוקה יותר. אני חושבת שלראשונה פתרתי על בוריה – ובדרכי הסוביקטיבית והפרטית לגמרי – קושייה פואטית של וולך מתוך שירה "ססיליה" – שמלווה ומעסיקה אותי כבר שנים רבות. ססיליה שואלת את עצמה ואת העולם: “איך להיות פריסמה ולא להתנפץ" – ובעיניי התהייה הקיומית הזאת מקפלת בתוכה את הדיאלקטיקה האינהרנטית המאפיינת נשים ואנשים רבים בכלל, ואת נפשו של האדם היוצר בפרט. הפרדוקס או הפרובלמה הינם איך להיות מנסרה שבירה – חדירה ורגישה לאור שמכילה בתוכה את שלל הגוונים שישנם, כזו שכל העולם משתקף דרכה – ובמקביל עדיין להישאר סוביקט אחוד ולכיד, אסוף, קוהרנטי ונאמן לעצמו. איך להיוותר יש שהוא אחד – אחד המאכלס בחובו פיצולים, פניות, סטיות, השתקפויות ופיתולים ורסטיליים רבים.

ססיליה הוולכית "דולפת פעמונים כחולים" ומעידה על עצמה שהיא חפצה בפעפוע אמורפי, דיפוזי ומופשט שנושק לשפע וליפעה של היקום – “אני רוצה להתאדות אמרה ססיליה", “כל הזמן אני ערפל אמרה ססיליה" – ובכך היא מזכירה קצת גם את המשאלה העמיחיית לריבוי ולהתמזגות בשירו "לא כברוש" – “לא כברוש, | לא בבת אחת, לא כולי, | אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות-ירוקות… | אלא כגשם בהרבה מקומות | מעננים רבים, להתחלחל, להיות שתוי | פיות רבים להיות נשום. | כאוויר בשנה ומפוזר כפריחה באביב.” ||

עם זאת, בניגוד לעמיחי, השאיפה של ססיליה הוולכית להתמזג עם העולם היא גם בעוכריה. מדובר באיווי שהוא טריקי, תשוקת חרב-פיפיות, שכן ההיפרסנסטיביות של ססיליה כלפי הזולת והחלד פוערת אותה וגורמת לה לחוויה של התאיינות והתפרקות למולם. ההתנסויות שהיא חווה בעוצמה – שכן היא מאד חדירה וחשופה ביחס להכל – מצלקות, מחוררות ומשברות אותה: “וכשאני מתאמצת | אני מרגישה משקעי סימנים", “ידעתי שהציפורים עשו בה שמות | ושעל הים היתה מתפוררת". ססיליה כלכך חיישנית כלפי הסובבים אותה כך שהללו מותירים בה משקעי סימנים ועושים בה שמות, ואפילו את הגודש והפרץ היצירתי שמאפיינים אותה ואליהם היא כמהה היא נאלצת לתחום למענם – “כל הזמן אני ערפל בתבנית" – ובכך היא משברת את עצמה – מפצלת את עצמה למנות קטנות, אנינות ונוחות לעיכול בתבניות. אין לה את החירות הגברית, העמיחיית, פשוט להתחלחל, להיות שתויה ונשומה וערפילית. היא חייבת למסגר את הערפל שלה בשבלונה נגישה – כזו שניתן לכמת, להכיל, לתפוש. אי לכך ססיליה שואלת את עצמה – מה עלי לעשות כדי להיוותר הנשמה הרגישה והייחודית שאני שבאה במגע בלתי אמצעי וחד פעמי עם העולם, ועדיין לא להתפורר מול כל ברייה? – “איך להיות פריסמה ולא להתנפץ | או להעלם ולהופיע כמו משהו אחר". איך להכיל את הריבוי ולאחוז אותו משני קצווותיו ולא לקרוס תחתיו או למדר אותו, לעשות בו צורות ולחלק אותו לתבניות, או לחילופין – איך שהמפגש עם האחר לא ייכחד אותך ויגרום לך להיעלם ולקרום עור וגידים כמשהו שונה בעליל – כלא-את או כאת בתחפושת?

הטרדה המהותית-אקזיסטנציאלית הזו של ססיליה העסיקה אותי שנים רבות, כמו שהיא מעסיקה חושבתני, לא מעט אנשים רגישים, וספציפית – לא מעט נשים – שמעצם ההבניות התרבותיות הרווחות בצירוף עם הביולוגיה – הן חדירות יותר. והשקת הספר שלי בבית ביאליק היתה יום ייחודי, יוצא דופן ומאושר במיוחד, שכן הצלחתי בו לתחושתי, לפתור את חידת הקיום של ססיליה ולהיוותר אחת איתנה נכוחה אל מול קפלת הקולות שאפפה אותי – מבלי להתבטל, לרצות, להתאים את עצמי או להתנפץ.

ההשקה הבית-ביאליקית היתה רגע שיא אינטגרטיבי עבורי שאיחד ואיחה לתוכו קצוות וזנבות שונים ומשונים של הזהות שלי. זה אירוע שמחד נכח בו דורי מנור – עורך כתב העת "הו!” ונציגה הבלתי מעורער של השירה השקולה, הקלאסית, המסורתית והמוזיקלית לעילא, ומאידך נכח בו רועי צ'יקי ארד – עורך כתב העת "מעין" והאג'נט המובהק של שירת הפופ והטראש העכשווית, הרדיקלית והחצופה. זה אירוע שמחד השתתפה בו אגי משעול – האמא המוכתרת והמלכותית-כבודה של השירה העברית בת זמננו, ומאידך השתתף בו אהרן שבתאי – משורר-לץ נטול גיל, שוטה הכפר הנצחי והמופלא של השירה העברית, שטותניק צמרת מדופלם, שיודע לעשות פירואט פואטי מושלם עם כוּס ביד. זה היה אירוע סופר אלגנטי, רציני ומכובד – ואלי הירש – חבר אהוב, עורך הספר, משורר ומבקר השירה של "ידיעות אחרונות" – ניתח ארוכות את הפואטיקה שלי, והמשוררת וחוקרת הספרות הנהדרת שירה סתיו כמו גם המשוררת רבת הקסם אורית גידלי, שתיהן פירשנו את שירתי והתפלספו-התפלפלו בנוגע אליה, ובמקביל זה היה אירוע רוקנ'רול לפרצוף עם פרפורמנס פואטי בלוויית להקת "אבטיפוס" ומלא מלא חברים צעירים ויפים בקהל.

ובתוך כל זה היתה גם המשפחה שלי, שלראשונה אי פעם הזמנתי אותה להאזין להקראת שירה שלי – וכולם – אחותי, אחי, אמי, הדודות והדודים, סבתא שלי – ישבו קשובים בעיניים נוצצות כשאבנר עמית – משורר מופלא וחבר אמת אהוב – קרא מתוך שיר התפילה האוטופי "כשתבוא לשכב איתי תבוא כמו יונה וולך" וכשאמיר מנשהוף – משורר מופלא וחבר אהוב גם כן – קרא קטעים נבחרים מתוך "מה חשבתי כשהלכתי אצל הזין המדבר" והתפלמס לגביהם בחן אינסופי, וחזר אלף פעמים, שוב ושוב ושוב, על המילה 'זין'.

חשבתי שאתפגר ממבוכה – בכלזאת, סבתא לילי האהובה שלי ישבה בקהל – אבל בפועל כלל וכלל לא הייתי מבוישת. נהפוך הוא. ישבתי לי שם המומה ומהופנטת ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב אושר והתרגשות. אושר והתרגשות גם כי הבנתי פתאום – באיבחה אחת רועמת – שאני באמת באמת באמת משוררת בעולם, אבל בעיקר – משום שלא התנפצתי. בעבר הייתי נוהגת להתאים את עצמי כשהשתתפתי בכלמיני אירועי שירה. הייתי נוהגת לתחום את הערפל שלי בתבנית הולמת. אם הקהל היה מבוגר בחרתי שירים מהוגנים וקלאסיים-משפחתיים יותר מהארסנל שלי, ואם הקהל היה צעיר וקולי – שלפתי שירים פרועים ומוטרפים ומצחיקים. וכלל הברזל הנחרץ היה שאת המשפחה שלי הדרתי באופן כללי וגורף מאירועי שירה, כי לא ידעתי בכלל איך להתחיל להתמודד עם התגובה שלהם לכתיבה שלי. אבל בפעם הסינגולרית הזאת בבית ביאליק הייתי פריסמה ולא התנפצתי – זה היה סוג של טקס חניכה נסי ופלאי שלי כאישה בוגרת, טקס הכתרה כמשוררת. כל הצבעים שלי זרחו בקשת מפוארת המעטרת את מניפת זנבו של טווס גאה ואני התמוגגתי מבכי-אושר והייתי מיי אוון פרסון עד הסוף ובלי שביב  הנחה – על כל גווני, על כל צבעיי, על כל קימורי היותי.

בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים הִתְאַבַּדְתִּי כְּדֵי לִהְיוֹת חֵלֶק מִכֶּם חֵלֶק מִכֶּם חֵלֶק מִכֶּם אֲבָל

לְמַרְבֵּה הַמַּזָּל הַזֶּה זֶה זֶה־

הוּת זֶה דָּבָר זָז זֶה דָּבָר זָז זֶה דָּבָר זָז וַאֲנִי לֹא פּוֹחֶדֶת יוֹתֵר לֹא

פּוֹחֶדֶת יוֹתֵר מַכְתְּשִׁים

הֵם חֲבֵרִים שֶׁלִּי

אֲנִי יוֹדַעַת: אִם אֵין אַחְדוּת רִגְשִׁית אֵין אַחְדוּת אִם אֵין

אַחְדוּת רִגְשִׁית אֵין אַחְדוּת אִם אֵין אַחְדוּת

רִגְשִׁית אֵין אַחְדוּת וַאֲנִי רוֹצָה יֵשׁ וַהֲרֵי אֲנִי

כֵּן, אֲנִי כֻּלִּי כֵּן אֲנִי

כֵּנְכֵּן אֲנִי מָלֵא בְּכֵּן כְּלוֹמַר לֹא —

לֹא אִתְּכֶם, כִּי אִם אֵין אַחְדוּת רִגְשִׁית אָז

לֹא אִתְּכֶם. עָדִיף לוֹמַר — הָעוֹלָם שָׁבוּר, הָעוֹלָם מְנֻכָּר, הָעוֹלָם לֹא שָׁלֵם

בִּמְקוֹם לְשַׁלֵּם דְּמֵי נְזִיקִין, בִּמְקוֹם לִשְׁבֹּר אֶת הָעֲטַלֵּף. הַיּוֹם אֲנִי לֹא

מִתְאַבֶּדֶת שִׁיעִית יוֹתֵר הַיּוֹם אֲנִי

סִינִי יַפָּנִי אִינְדְיָאנִי סוּדָנִי סִינִי יַפָּנִי פָּקִיסְטָנִי סוּדָנִי סִינִי

יַפָּנִי אֶתְיוֹפִּי סוֹמָלִי סִינִי יַפָּנִי אֶרִיתְרֵאִי כּוּשִׁי סִינִיַּפָּנִי יְהוּדִי

הַיּוֹם אֲנִי אִשָּׁה נְקֵבָה חוֹרְתַּחַת קַאנְט פְּלִיטָה מִדַּארְפוּר

הַיּוֹם זֶה נִגְמָר, זֶה סוֹפְהַסִּפּוּר — אֲנִי זָזָה זָזָה זָזָה הֵם אוֹמְרִים לִי וַאֲנִי

סֵי וָּאט?!? הֵם אוֹמְרִים לִי וַאֲנִי קוּלְאֶזְאַיְס הֵם אוֹמְרִים לִי וַאֲנִי

טוֹקְטוּדֶהֶנְד הֵם אוֹמְרִים

וַאֲנִי חוֹמָה חוֹמָה הֵם אוֹמְרִים הֵם אוֹמְרִים וַאֲנִי

אָז מָה הֵם אוֹמְרִים תִּתְיַצְּבִי וַאֲנִי מִתְעַלֶּפֶת עֲטַלֵּף הֲפוּכָה

מֵרַגְלַי מַטָּה, מִתְלַטֶּפֶת בֵּינִי לְבֵינִי בְּעֵינַיִם סְתוּמוֹת, מַבִּיטָה רַק פְּנִימָה לְעֹמֶק

עַצְמִי אֶל תּוֹךְ תְּהוֹמוֹת שֶׁל תַּעֲצוּמוֹת וְנַפְשִׁי צְלוּלַת רְאִי וְנַפְשִׁי

מִתְרַחֶבֶת. פַּעַם הָיִיתִי אִתְּכֶם בְּשֶׁקֶר, בְּשֶׁבֶר, פַּעַם

הָיִיתִי בְּאִתְּכֶם כּוֹזֵב אֲבָל הַיּוֹם מִתְאַחֶה לִי הַלֵּב וּמִזְדַּקֵּר כְּמוֹ פִּסְלוֹן חֵרוּת

מִתַּחַת לָעוֹר, מְנַתֵּץ זְכוּכִיּוֹת עֲכוּרוֹת וְצוֹעֵק אַי דוּ אַי דוּ בְּקוֹל שָׂשׂוֹן

וְקוֹל שִׂמְחָה — אַי דוּ אַי דוּ — בֵּין תּוֹכִי לְבָרִי כְּבָר אֵין רֶוַח

אֲבָל יֵשׁ רְוָחָה — הַיּוֹם אֲנִי לְעַצְמִי כַּלָּה לֹא עוֹד שִׁפְחָה

וִיכוֹלָה לוֹמַר בְּפֶה צוֹחֵק וּמִתְלַהֵב שֶׁאֲנִי בֶּאֱמֶתְבֶּאֱמֶת אֲנִי

עֲטַלֵּף.

שִׂימוּ אֶת כָּל הָעֲטַלֵּפִים הָרְדוּפִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ

בְּגֶבֶס כְּדֵי שֶׁמֵהַסְּדָקִים יִפְרְחוּ

נַרְקִיסִים.

(חלק ג' של השיר "הזהות זה דבר זז (הטעלפות)” לקוח מתוך הספר "להבעיר את המים באש")

– נעם פרתום היא משוררת. ספרה, "להבעיר את המים באש" ראה אור בהוצאת חרגול-עם עובד, בסוף אוקטובר 2012.

לכל הפוסטים בפרויקט "היום הכי טוב בשנה".