קיבוץ על קומות באמצע ניו יורק: צ'לסי הוטל / דנה קסלר
"המלון הזה לא שייך לאמריקה. אין בו שואבי אבק, אין בו חוקים ואין בו בושה". (ארתור מילר, דייר לשעבר, על הצ'לסי הוטל) יש…
"המלון הזה לא שייך לאמריקה. אין בו שואבי אבק, אין בו חוקים ואין בו בושה". (ארתור מילר, דייר לשעבר, על הצ'לסי הוטל) יש…
לפני 20 שנה חזרתי מפריז לאחר שגרתי בה כמה שנים ומשהו בה נשאר בי, כנראה לתמיד. פרנקופיליה היא כמו החתמה, שהרי מאז חזרתי לפריז עשרות…
פריזאית (ש"ע) 1: אשה חסרת גיל ושופעת אלגנט ונון שאלאנט, שמסתובבת בין חנויות היד השניה להיכלות השאנז אליזה על עקבים דקיקים, נודדת כמו ציפור בסתיו מהאגף המסופוטמי בלובר למיצג בפאלה…
דנמרק היא באמת נס, כלכלי, חברתי, אסתטי, נס מעשה ידי אדם. זו אומה קטנה עם היסטוריה קשה, שכבר שנים מובילה את ראש מצעד האושר, הרווחה בסקרים מעמיקים ובלתי תלויים, מדינה משגשגת שגם מטפחת היטב את האזרחים שלה. בדקתי הכצעקתה (ספוילר: כן) וכיצד ובשל מה זה ואיך. ולצד ההמלצות האופרטיביות, איך להיות מדינה שלא אוכלת את יושביה אלא מזינה אותם, הנה עוד כמה נקודות אור, מקומיות אבל משמחות מאוד.
חגורת הבטון של אוסף בורוס הדוקה. בהחלט הדוקה. אוסף האמנות העדכני והתוסס ביותר בברלין חבוי מאחורי קירות בטון בגובה 18 מטר שעוביים מגיע לשלושה מטרים. החלונות, במקומות שבהם יש חלונות, הם לא יותר מחרכים צרים. המקום כולו נראה כמו כספת עצומה. את הרושם הזה מחזק הגג העבה שמרחף מעל הבניין, תלוי מעל פנטהאוז שקוף, כאילו היה מכסה ענק שהולך ונפתח; וצמחיית הפנטהאוז, שמתפרצת מעבר למעקות הגבוהים, נדמית כמו שלוחה של האוצרות שבפנים.
קוביית הבטון הזאת מקפלת 60 שנים דרמטיות של תהפוכות פוליטיות, כלכליות ותרבותיות. הגלריה הלוהטת בברלין נולדה כבונקר נאצי, שהפך לכלא סובייטי, שהפך למחסן לפירות טרופיים, שהפך למועדון טכנו, שהפך למשכנם המעוצב לעילא של המולטי־מיליונרים כריסטיאן וקארן בורוס, בנם, וכל עבודות האמנות שהם אוהבים.
בחמש הקומות וב־80 החדרים של הבונקר מוצגות כ־120 יצירות מהאוסף של הבורוסים. על תצוגת האמנות לא חתום אף אוצר, ואפילו הבורוסים עצמם לא מתהדרים בתואר הזה. אבל גם אם אין אוצר אנושי בתערוכה, הבונקר עצמו אורז את המבקרים ואת העבודות באותו חלל, פיזי ורגשי. המעבר מחלל קטן אחד למשנהו, האובדן המיידי של הקשר עם אור היום והעולם החיצון, הריח המסוים כל כך של אוויר דחוס בחללים סגורים, היעדר תחושת הכיוון, ובעיקר התלות המוחלטת במדריכה שיודעת לא רק על כל העבודות, אלא גם איך לעזאזל יוצאים מכאן – כל אלה מגישים את העבודות בהקשר מסוים. כך, כשהעין נתקלת בידית עדינה של דלת המוצמדת לאחד מקירות הבטון – זוהי אחת העבודות באוסף – אפשר לדמיין איך ברגע אחד האזעקות משתוללות, ומארבע הכניסות שועטים פנימה נוסעים מחפשי מקלט.
למדריד נסענו בתיאום מושלם עם מזג האוויר. בזמן שעל ישראל התרגשה סופה, עוד אחת, במדריד טיילנו מתחת לשמש צהבהבה, שמיים בכחול אמיתי וקור שהזכיר…
כמעט 17 שנה חלפו מאז שעזבתי את פריז אהובתי, אחרי שגרתי בה שנה שלמה. התגעגעתי כל הזמן אבל בסוף תמיד העדפתי לנסוע למקומות אחרים. הבלתי צפוי…