פריז באוגוסט

הרשו לי, עד להודעה חדשה, להפגין מעט איפוק בימים סוערים אלה, ולהפנות מעט משאבים לטובת פעילות צדקה (שאיננה כוללת החלפת מדיחים וסידור ראשוני של הרגשות השוצפים פנימה): המלצות לטיול שלכם בפריז. כמו שהבנתי, רבים מכם יעלו בקרוב על מטוס וימצאו את עצמם בפריז, ומכיוון שחזרתי כבר בערך שלוש פעמים בעל פה על המלצות הקיץ שלי לפריז, אולי הגיע הזמן לעשות את זה רשמי ועם לינקים (בלי לינקים. המחשב בשביתה איטלקית. על מי אני עובדת, בלתי אפשרי). סלחו לי על מיעוט התמונות; אם אני רוצה שהפוסט על פריז באוגוסט יפורסם לפני נובמבר, תצטרכו לדמיין. לא שהצלחתי להתאפק עם התמונות.

אריזות. התחזית, כרגע, אופטימית: 24 מעלות שמשיות ומושלמות צפויות בימים הקרובים. אז לא, אני לא כועסת שלכם יהיה חמים ונעים בעוד לנו היה גשום, רטוב ומגושם, אלא מתריעה בנדיבות: מזג האויר ביולי-אוגוסט קפריזי ותיכוניסטי בתכלית. קחו איתכם בגדים יפים, קלים, אבל גם נעליים סגורות, משהו חם ומטריה, וזה עוד בלי שאמרתי כלום על מעיל גשם. ואל תשכחו לארוז את האופטימום המוחלט בין הבגדים הכי יפים שלכם ובין הנוחים שביניהם, עם העדפה קלה ליפים. זאת פריז, כן?

גרהארד ריכטר. מי שלא ראה בלונדון או בברלין את התערוכה של האמן המרתק והרב גוני הזה, מוטב לו שיקדיש שעה-שעתיים לרטרוספקטיבה המאלפת שנערכת בימים אלה במרכז פומפידו. ומי מכם שמספיק עוד להגיע לפריז עד ה-6 באוגוסט, אל תשכחו להקדיש עוד שעה של ריכוז לתערוכת העיצוב/טכנולוגיה בקומה הראשונה מימין.

פונדסיון קרטייה. בחלל התצוגה האהוב עלי כל כך מתקיימת בימים אלה (עד 21 באוקטובר 2012) התערוכה "Histoires de voir, show and tell" שחברינו המליצו לנו ללכת אליה לפחות פעמיים. אנחנו התחייבנו לפעם אחת, וגם בפעם ההיא, בסופו של דבר שלחנו את הילדות עם הבייביסיטר/אמנית שהתברכנו בה לפני כמה שנים. שלושתן נהנו מאוד מאוד, חזרו עם ציורים וחוויות. זאת לא תערוכה שמיועדת רק לילדים, אבל מכיוון שהאמנות המוצגת בה היא נאיבית במידה מסוימת, ומבחינה אחרת – האמנים שעבודותיהם מוצגות בה הן לרוב נטולי הכשרה פורמלית ולעתים גם חיים בפריפריות המרוחקות של העולם, ילדים יכולים ליהנות ממנה מאוד.

Paris Plage. קצת גיחכתי, מודה, כשראיתי את התמונות של ספינות התובלה ששינעו טונות של חול ים לגדות הסן, כשאנחנו חזרנו ספוגי מי גשמים כל ערב הביתה. אבל הקיץ בוא יבוא, הפריזאים כל כך זקוקים לו שהם יפעילו את כל קסמיהם לשם כך. פארי פלאז', היוזמה המשונה של דלנואה, ראש עיריית פריז, שתפסה מעל ומעבר לכל דמיון, נפתח בפריז הגשומה והוא יהיה טוב פי כמה בפריז השמשית. הופעות חינם, משחקי חול וחוף חינמיים ברובם (אבל צריך להרשם על הבוקר כדי להצליח להיכנס), דוכני גלידה מפוספסים, שיעורי טאי צ'י וריקודים סלוניים,  ספרינקלרים כדי להפיג את החום הכבד, בתקווה שיהיה חום כבד, וכמובן פטאנק. מוקדי העניין: הוטל דה וויל (שם גם ישודרו על מסך ענק שיאי האולימפיאדה), גדות הסן וגם קאנאל סן מרטן.

קאנאל סן מרטן. המקום שבו הפריזאים מרשים לעצמם קצת אמסטרדמיות. כל מה שצריך זה פותחן בקבוקים, עם כל השאר תסתדרו כבר. מדי ערב, ובמיוחד בסופי השבוע נאספות חבורות-חבורות למה שהולך ומתפתח לפיקניק המוני לינארי על גדות הקאנאל. ואם תהיתם איפה נמצא המקום החם, במונחים היפסטריים, על הקאנאל, הלוהט ממילא, חפשו את הקומפטואר ז'נרל. בהצלחה במשימת מציאת הכסא הפנוי (יד עשירית מסוחר רהיטים שברברים). ואילו לארוחה נחמדה בביסטרו השכונתי המתוק ביותר באיזור, פנו לפילו.

Fête des Tuileries. ובמעבר חד: לאמיצים ולמי שהצליחו להניא את הילדים מהנסיעה לדיסני. בגני טיולרי נחת גם השנה (עד 19 באוגוסט) הלונה פארק הנייד. אמנם זה בדיוק היה האות שלי להבריז ולבדוק את הסיילים במארה, אבל היריד הזה הוא השילוב הכי משונה בין יריד אמריקאי בעיר אמריקאית נידחת בשנות השישים, מאלו שבהם נפתחים תמיד סרטי נעורים, ובין הלב הקלאסי של פריז. לא שאי פעם תתפסו אותי על הכסאות המעופפים האלה (שהרי על דמבו הפיל המעופף חטפתי כמעט התקף חרדה, ובצדק, אם תשאלו אותי), אבל מצד שני, הכסאות המעופפים האלה הם הסיכוי הכי טוב שלי להציץ בחדר בלה מוריס, למשל. גלגל ענק, צמר גפן מסוכר, ירי בפחיות תמורת בובות ממולאות מהמזרח הרחוק, טרמפולינות עצומות, גורילה שחולשת על כל פריז, כאילו התבלבלה בכיוון ובמקום על האמפייר סטייט בילדינג התכוונה לטפס על הקונקורד, וגם מתקנים שמרפאות בעיסוק עלולות לטעון שהם ממש מפתחים את הילד, וזאת למרות שהילדים עצמם ממש, אבל ממש, נהנים. מסחטת כסף, משאבת סוכר לוריד, ואם לא השתכנעתם עד כה, משהו באמת לא בסדר בחדוות הנעורים שלכם. (אז בואו איתי לווינדו שופינג במארה).

ואם אתם שם: שוקו באנג'לינה, כמובן. כי אם כבר סוכר, אז שיהיה מהסוג הטוב ביותר.

Icho. אולי עוד יהיה לי זמן לכתוב במסודר, אולי לא, אבל אני מודה כאן: קולינרית זה היה ביקור מאכזב. טרואר פריזיין ול'אפאבל, שתי מסעדות ששמענו עליהן גדולות ונצורות היו לא מספיק טובות ולעומת זאת יקרות מדי. תקרית אחרת, חמורה יותר, במסעדה מהוללת שלישית (לא מתחשק לי כרגע, אבל עליה אכתוב, ועוד איך, והנה ההתחייבות). לעומת זאת, Icho, סושייה קטנה ומצוינת במארה, ממש קרוב לכיכר הבסטיליה, הותירה בנו (כבר בפעם השניה) זכרונות טובים וכמיהה לסושי מעולה ומרתק.

3 Icho, rue des Tournelles, 75004, 01 44 78 03 92

Cité de la mode et du Design. זאת המלצה נאה, במובן שהמרכז הזה, שנראה כמו גרביוני הרשת הזרחניים שנזרקו על גדות הסן, נפתח זה עתה, אחרי עיכוב של כמה שנים, והוא עדיין לא מאוכלס במלואו. אבל הוא כבר חי ובועט, המבנה שלו יפה ומעורר ויכוח (אני בעד, וגם אתם תהיו כשתעלו עד לגג). כרגע יש שם תערוכה יפה (וקטנה. ועם תור ארוך) של בלנסיאגה וקום דה גרסון (עד ה-7 באוקטובר 2012), וכמה חנויות מעצבים, אחת מהן יפהפיה, ומסעדה על הגג ומין בית קפה/מועדון לא ברור מה אבל רב פוטנציאל.

הביקור בסיטה דה לה מוד מציע זמן לונדוני בפריז, ותירוץ מעולה להגיע לרובע ה-13, שיש בו המון, המון מה לגלות. קודם ההגעה לסיטה, נפלטנו הישר מדלתות המטרו Quai de la Gare לזרועותיו של המוסד הפריזאי הותיק, Chez Lili et Marcel. לא היה מעולה, אבל היה טעים וכיפי, ובעיקר היתה הדגמה חיה לאיך נראים שבתות בצהריים פריזאיים מקומיים. חוץ מטארט טאטן מעולה, ב-13 אפשר גם לטעום מהאדריכלות המודרנית המעניינת סביב הספריה הלאומית על שם מיטראן, הגשר היפהפה על שם סימון דה בובואר (שמוביל לפארק ברסי), ואם מעמיקים לתוך ה-13, אז גם מבוט או קאיי החתרנית בעברה, או לצ'יינה טאון של Parc Chiosy, עם המסעדות הסיניות/וייטנאמיות/קוריאניות האמיתיות שפזורות שם ומגישות אוכל מעולה, זול, גם אם לעתים ביזארי.

Grazie. לא הסתרתי מעולם את חיבתי, שלא לומר הערצתי, למפעלות merci. התברר שבית העיצוב הזה הוא הרבה יותר מחנות עיצוב מסחררת-קפה-מסעדה אורגנית, אלא פרויקט שיקום שכונות, של מה שהיה עד לפני כמה שנים התפר המשמים שבין המארה העליון לרובע ה-11. לא ביררתי, אבל אני די משוכנעת שבית המרקחת החדש שמעבר לכביש, שמתהדר בשלט ובאסתטיקה מרסי-אית, שייך לצמד כהן, ובוודאות, הפיצריה שבהמשך השדרה, Grazie, שייכת לבתם המוכשרת. זאת פיצריה-בר, או בר-פיצריה, אבל הדבר היחיד שמתחרה בקוליות המוחלטת שלה (בקהל, בעיצוב המושלם, שוב, כל פריים יושב בול, בתפריט, בצוות שנראה טוב ולבוש בהתאום) זה החום שעולה מתנורי הפיצה. לצערי לא הצלחתי למצוא את האפליקציה שתאפשר לי להריץ כאן תמונות האחת אחרי השניה, אז תצטרכו להאמין לי, שיותר מהפריטים המעולים שבפנים, על בולוואר בומרשה מסתובבים עכשיו הטיפוסים הכי פוטוגניים בעיר (ואז הולכים ל-Marché des enfants rouges).

Cinema en Pleine Air. אחרון חביב: המלצה שמעולם לא הצלחנו ליישם בעצמנו. בפארק לה וילט, שבקצה קצה של קאנאל סן מרטן, מוקרן מדי ערב (עם רדת החושך, זה כבר לילה בפריז) סרט אחר, בחינם, באוויר הפתוח.

והמלצה אחרונה וחביבה עוד יותר: עמוד הפייסבוק של "פריזאית", בו אני מעדכנת ביתר קלות את מה שחדש ומעניין בעיר הזאת.