שיר לכת: מסע מוזיקלי בפריז / עמיר מרקסמר – פריזאית: המדריך הסודי לעיר היפה בעולם

עשרה קבין של מוזיקה ירדו על העולם. ובזמן שפריז וניו-יורק התקוטטו מי תיטול תשעה ותשאיר לאחרת אבק, ורגע לפני שהסכימו על פיפטי-פיפטי, התהפך לו חתול מנומנם בפינת האופרה הישנה. כלומר, התהפך בחתוליוּת, חשף בטן לבנבנה לשמש פריזאית של בין-ערביים, הושיט כפותיו קדימה והתמתח, הפשיל שפה עליונה וחשף ניב, ולבסוף מצא תנוחה חדשה הנבדלת במילימטר מזו הקודמת, וחזר לנמנם.
בנוסף, יש לציין שהחתול הזה לא סתם מנמנם לו שם, הגם שזה כשלעצמו רחוק מסתם. חתולנו-גיבורנו מכורבל על-גבי מגבת מתפוררת אדומה המגולגלת בתוך סל קש שמונח על תיבת נגינה שמאוזנת בקושי על שני גלגלים ומוט תומך על הרצפה הפריזאית השחורה שאד עדין עולה ממנה הערב. לחתולים בכלל, ולזה בפרט, לא אכפת שהיום הוא העשרים ואחד ביוני, היום הארוך בשנה, חג המוזיקה בפריז. חתולנו (נקרא לו פייר בולז?) פוקח עין אחת, רואה שהאופרה עדיין במקומה, וחוזר לעיסוקיו.

נִפּרד לשלום מתיבת הנגינה – בעליה החליף מנגינה וחזר לסובב את המנואלה ושוב עולים מהכיכר צלילים פריכים ושבורים מעט, ואפו של החתול רוטט לרגע – ונתחיל ללכת מזרחה, שדרת הקפוצ'ינים (זמן טוב לקפה), שדרת האיטלקים, מונמרטר (השדרה, לא הכנסיה המכוערת), והלאה בהליכה מהירה עד לכיכר הרפובליק.

השיר הזה יישמע מוכר לכמה אזנים ישראליות.

ונרד למעבה האדמה, לתחנת המטרו רפובליק האהובה. ואיזו סביבה מוזיקלית-צלילית מיוחדת נוצרת במטרו! לפני הכל, מוזיקה שטיבה ומקורה אינו ברור. הדי צלילים נשמעים מנבכי התחנה, והאוזן לא קולטת את המלודיה, ולמעשה אף לא את כלי הנגינה. ברור שמישהו שם מנגן, אבל אין לצלילים סיכוי ממשי להגיע אלי מפוענחים במבוך המסדרונות והמוני האנשים המפרידים ביני לבין אותו… סקסופון אלט? צ'לו? מדי פעם הצליל מתחדד, עוד פניה חדה לכיוון הרציף ושוב הוא מתקהה. בספרי ההרפתקאות של ילדותנו, כשהגיבור הלך לאיבוד במערה בדרכו לליבת כדור הארץ והמשיך לצעוק ללא הרף כדי שחבריו לא יאבדו אותו, ידענו שזה חסר סיכוי. עד שלפתע התברר שקיר אחד במערה הפריד ביניהם, וכך גם כאן, ופתאום הוא מולי! ליד גרם המדרגות הקצר היורד לרציף, אוחז בגיטרה חשמלית לבנה, הנדריקס מסתחרר בין מיתריו, אני מפשפש בכיסי אחרי כמה פרנקים, מוצא רק מטבעות של יורו, זורק לו אחד וקופץ בזריזות לתוך הקרון.

http://www.youtube.com/watch?v=w9X1uXGW6ro

ובתוך המטרו, מסיבת אזניות קבועה. כולם שקועים מבודדים בעולם הצלילי שלהם, עיתון ביד אחת, הודעות-טקסט בשנייה. אני אוהב לשמוע את המוסיקה שזולגת החוצה מאזניות של אחרים ולנחש מה הם שומעים. למרבית האכזבה, המטרו בימינו הפך חרישי וחלק הרבה יותר מבעבר, אפילו בקו ארבע שלי, כפי שגיליתי לאחרונה. פעם הנסיעה עצמה סיפקה עניין צלילי – האצות, בלימות פתאומיות וחריקות, גניחות פניאומטיות בפתיחת וסגירת הדלת, רשרוש עיתונים ומלמולי Pardon.
הגעתי לשאטלה, חבורת הפרואנים עם הגיטרות הענקיות עדיין כאן, מנגנים הוטל קליפורניה בצעקות. אני לא צריך לעמוד לידם כדי לדעת שהם גרועים, ומיד נזכר בניסוי המשונה וחסר התוחלת הזה של הכנר ג'ושוע בל, בוושינגטון –

http://www.youtube.com/watch?v=myq8upzJDJc

יוצא מהתחנה וממהר למחוז חפצי. הערב במועדון דוק-דה-לומבאר, הפסנתרן המעולה בטיסט טרוטיניון.

אחרי שעתיים, שוב לפתע ברחוב. חג המוזיקה בעיצומו, הרחובות עולים על גדותיהם בקקופוניה משכרת.

מכאן, טיול רגלי ארוך ומצוין מזרחה, על הגדה הימנית. זאת השעה שבה עדיין לא חשוך לגמרי, אבל פנסי הרחוב דולקים. כבר עשר, ובנייני העיר כתומים-סגולים באור אחרון של היום הארוך בשנה.

עד קצה האי …
… ופניית פרסה על הגדה השמאלית, הכיוון מערב. עכשיו כבר חשוך.

ושוב על גדת הנהר, וכאן כבר אין לטעות בהרכב המוסיקלי. זה תמיד סקסופון טנור. נראה שעיריית פריז מעסיקה מחלקה קטנה של סקסופוניסטים בדיוק למשבצת הזאת. דרישות קבלה: יכולת להתמיד בנשיפה גם בעת סינוור חזק מה-bateaux mouches.

ודרך הרובע הלטיני עד ל-Rue de Seine. יש מעניינים ממנו (אלא אם כן אתם בעניין של שיטוט גלריות – אני לא), אבל כאן התגורר מיילס דייויס לפני יותר מחצי מאה. הוא פגש כאן את ז'ולייט גרקו, את סארטר ואת פיקאסו, וגם הלחין את המוסיקה לסרט "מעלית לגרדום". ומכיוון שכבר אשמורת-כלשהי (זאת שבאמצע הלילה) והרגליים כואבות, אני יושב על שפת הכביש, גבי שעון לעמוד, מול ניאון מהבהב שכתוב עליו "טבק", אזניות באזניים ואני שוקע במוסיקה של מיילס.
http://www.youtube.com/watch?v=XQ4l4oRkh_8

רעש של קטנוע מעיר אותי בפתאומיות. אור ראשון משתקף בחלונות הגלריות, זרזיף של מים מפכפך במעיין שנקווה בין שפת המדרכה לכביש – מאיפה ולאן זורמים תמיד המים הפריזאיים האלה בבקרים? – ואני מתחיל לגרור רגליים בחזרה צפונה.
אני כנראה עייף מאוד, אבל עדיין משוכנע שמשהו קרה לאייפל במהלך הלילה.

שוב ליד האופרה, חוצה בזריזות את הכביש ונכנס למקום בו נשמעים הצלילים המתוקים ביותר על-פני הכוכב הזה כרגע, עושר מוזיקלי, כמעט רב-חוש(נ)י שאין שני לו: מטחנת הקפה, סילון קיטור הניתז מהפיה, תקתוקי המדחס, צלצול הכפיות הקטנות שרוקדות על הבאר הנחושתי-דהוי-חבוט (נחושת, בראס, בראסרי), גִרגור החתול, חתולנו, שמתחכך בנעליי השחוקות.