ר-בו-לו-סיון / לחם עם מחאה

לא זאת התמונה שבה רציתי לפתוח את יומן המסע הזה מפריז.

חשבתי אולי לפתוח, כרגיל, בזאת:

כי בכל זאת, מסורת זאת מסורת.

או בזאת:

כי ברובע ה-14 שבו אנחנו מתגוררים כעת יש לא מעט רחובות שמרוצפים קטן קטן, ומספיק קר כדי שהאזוב ימשיך למלא את המרווחים בין המרצפות.

או בזאת:

אבל האמת היא, שאין ברירה אלא לפתוח בתמונה הזאת למעלה, של אוהלים מתחת לגשר, זהים כמעט לאלה שמצטופפים בשדרות רוטשילד ובמקומות רבים אחרים בארץ.

שנה – למעשה, בדיוק היום – עברה מאז שחזרנו מפריז לישראל, ועכשיו שבנו לכאן לחודש של ואקאנס, כמעשה הפריזאים (רק להיפך). ולמרות שאנחנו אחוזי התרגשות מהקרואסונים והאקלרים והמקרונים והסן והאייפל והצרפתית והגנים והמטרו והשמיים – סליחה על המשפט הארוך הזה, תאמינו לי שיש עוד המון דברים שמרגשים אותנו כאן, ובחזרה לכאן –  למרות כל אלה, יחד עם כל אלה, אנחנו עדיין אחוזי התרגשות ממה שקורה בישראל, ממה שהשארנו מאחורינו. ואחוזי תקווה ודאגה באשר למקום שאליו נחזור, רגע לפני תחילת שנת הלימודים.

אל דאגה, אני מתכוונת לנצל את חזרתה של הפריזאית לפריז, ולמלא את האתר בשלל דיווחים על כל פך קיצי וכל מסעדה שהואילה בטובה לקבל את פנינו רגע לפני שהיא סוגרת את שעריה ומצטרפת לעמידה בפקקים בדרך אל החוף. אבל רגע לפני חשוב לי לכתוב על המחאה (שם זמני, עמום ומלא אפשרויות) ודווקא לכתוב עליה מכאן, מצרפת, המקום שבו המעמד הבינוני לא מתבייש להגן בחירוף נפש על זכויותיו הבורגניות הזעירות, מתוך הבנה עמוקה של חשיבותן.

"בעוד יש מי ששולח חבילות לחיילים בקו, פעילים שדואגים להצמיח לנו פארק במקום חניון ואחרים שאוספים תרומות כדי להעביר לעובדים הזרים, "פריז לכל פועל" הוא הפרויקט הציוני שלנו". כך כתבתי בפוסט האחרון שפרסמתי. אני לא נוהגת לצטט את עצמי, אבל פתאום, כשחשבתי שדוקא מכאן, מפריז, אני רוצה לכתוב על מה שקורה עכשיו בישראל, הבנתי שבמשפט הזה, שנכתב כפתיח לפוסט רוטיני של החלפת דירות, יש יותר מגרעין של אמת.

באמת מתחשק לי – ולפי הזמן שאני משקיעה בזה, כנראה שזה גם חשוב לי – שאנשים יבלו שבוע-שבועיים בפריז, בדירה שלא עלתה להם דבר, שאותה קיבלו תמורת דירתם.

כי זה מרחיב דעת. ומרחיב לב. ואופקים. כי כשעוקפים את פריז המתויירת וצועדים בעיר בנעליים מקומיות, גם אם שאולות לזמן קצר, מגלים על החיים כמה דברים שיהיה נפלא אם אפשר יהיה לקחת הביתה.

הנה שלושה דברים שלמדתי בתקופת חיינו כאן:

0

1. זכות יסוד: החיים הטובים

החיים הטובים אינם ארוחות במסעדות שלושה כוכבים או בגדי מעצבים. לא ולא. החיים הטובים כוללים את הזכות לדיור הוגן, לחינוך, לשירותי בריאות טובים, לגנים ולפארקים שמאפשרים הפוגה בסדר היום ובמרחב העירוני. לבריכות במחיר שווה לכל נפש, לספריות ציבוריות בחינם, כמובן, מפוזרות אחת בכל שכונה.

בפריז גיליתי לראשונה שרווחה איננה סעד. לא בהכרח, כלומר. שאזרח יכול להסתייע במדינה גם אם הוא לא מגיע לפת לחם, גם אם הוא רוצה, למשל, ללמוד כינור. בצרפת, החינוך הוא חינם, חינם באמת ורק הארוחות בבית הספר עולות כסף, וגם הן מתומחרות לפי הכנסה. ויש שמונה תעריפים שונים, ולא כמו בישראל – תעריף אחיד ותעריף מצוקה. על הארוחות בבית הספר, על המועדונית המופלאה (ששווה מאמר נפרד וחשוב), על חוגים, על לימודי מוזיקה רציניים ומעמיקים בקונסבטוריון – בכל אלה משלמים לפי התעריף שנקבע למשפחה.

החיים הטובים כוללים דיור במחיר סביר ובתנאים טובים. נכון, בפריז מחירי השכירות יקרים יותר מאלה של תל אביב, אבל חוקי הגנת הדייר נוקשים הם ומוגנים היטב. בחורף אסור לזרוק דיירים לרחוב, גם אם הם לא משלמים (ולכן בעלי הדירות מקפידים מאוד על תהליך בחירת הדיירים). ואסור להעלות את שכר הדירה. חברה שלי מתגוררת כבר יותר מעשור מתגוררת באותה דירה בלב פריז, ומשלמת את אותו סכום של 1000 יורו. בתל אביב היא היתה משלמת על דירה דומה פי שניים, אם לא יותר.

אבל מה שהדהים אותי, ונזקקתי לעוד ועוד הוכחות כדי להאמין, זה שהדיור הציבורי בצרפת לא מיועד רק לחלכאים ולנדכאים, והוא גם לא מוקם בפינות האפלות של העיר. טובי חברינו – מהנדס חומרה, טכנאי סאונד, עורכת ספרות מקצועית, עוזר הפקה בסרטים אמריקאיים – מתגוררים בדיור ציבורי.  אף אחד מהם לא נדרש להוכיח מסכנות כדי לזכות בדירה. הם נדרשו למלא המון טפסים, לחכות המון שנים בתור, ולבסוף להסכים להצעה חד פעמית שהאגודה הושיטה להם, או להפסיד לנצח את זכותם לדיור הציבורי.

בניינים של הדיור הציבורי נטמעים בפריז בשדרות היפות כמו גם במתחמי דיור סגורים, לצד בניינים פרטיים, והדרך היחידה לדעת שאכן מדובר בדיור ציבורי, הוא להביט בדיירים שמגיעים בשלל צבעים ומשכבות סוציואקונומיות מגוונות. חלק מהבניינים של הדיור הציבורי יפים במיוחד, ודוקא בהם מרשים לעצמם האדריכלים חופש יצירתי.

2. זכות יסוד: חופש

כשהגעתי בפעם הראשונה למחלקת החינוך לרשום את בנותיי לבית הספר, ראיתי, בין השלטים על הקיר, אחד שמזמין משפחות חד הוריות לצאת לחופשה שנתית על חשבון המדינה. חשבתי אז שאני הוזה, כורעת תחת עומס הטפסים או פשוט לא מבינה מספיק צרפתית כדי לקרוא במדויק את השלט.

לימים הבנתי שכבר בקריאה ראשונה הבנתי את ההודעה בדיוק נמרץ, אלא שזה היה כל כך רחוק מהמציאות ממנה הגעתי, שעיכול המידע החדש היה למעלה מכוחותיי.

חופש הוא חיוני. לא רק לאדם, לילדיו ולמשפחתו, אגב, החופש חיוני גם לארגון המעסיק אותו. אינספור מחקרים מוכיחים שחופשים חיוניים לאושר, לבריאות, ליצירתיות וגם לפריון העבודה.

כולם בצרפת יוצאים לחופש. מנהלת החשבונות ובעלה פועל הבניין המובטל רוב השנה, המורה למשחק ובעלה קריין הרדיו שמחפש את עצמו ובינתיים, עד שימצא הם ישנים עם בתם באותו חדר, וגם עוזרת הבית שלנו, שמרוויחה שמונה יורו לשעה שעבורם היא נוסעת ברחבי איל דה פראנס, גם היא יוצאת לחודש חופש, חוזרת לרומניה לבקר את בתה הסוררת שהתחתנה עם בחור ספרדי ועכשיו היא רוצה להפסיק ללמוד.

כתוצאה מסדר עדיפויות שונה שמתבטא בחוק המעניק חמישה שבועות חופש בשנה לעובד הזוטר ביותר, כולם כאן יוצאים לחופש. מחירי החופשות נמוכים להפליא בהשוואה לישראל. במחיר של צימר מושקע בז'יברני, כולל ארוחת בוקר עם קרואסונים טריים וריבה תוצרת בית, הצלחתי לקבל בישראל מיטת יחיד בחדר בן שמונה מטרים רבועים במבנה שהיה פעם בית ילדים נטוש. אבל בישראל קיבלתי גם מגב, לנגב אחריי את המקלחון המוצף.

ועוד דבר שקשור לחופש ולפריון העבודה, ההוא ששווה פוסט נפרד, לטעמי גם הצעת חוק: Centre de Loisirs. זהו מרכז הפנאי, בתרגום חופשי, שמגבה את מערכת החינוך. אנשיו לוקחים את הילדים לאכול צהריים במהלך יום הלימודים ומשחררים את המורות להפסקת צהריים, ונשארים עם הילדים משעת סיום בית הספר ב-16:30 ועד 18:30, כך שהורים שעובדים יוכלו לאסוף את ילדיהם בעצמם בסוף יום העבודה. אך בעיקר, מרכזי הפנאי פועלים בכל ימי חופשת בית הספר, למעט בחגים הלאומיים והדתיים הספורים שמשביתים את המשק כולו. המשמעות היא, שאף הורה לא צריך אף פעם לעשות שמיניות באוויר כדי למצוא תעסוקה לילדים במהלך החופש. כשהוא עצמו עובד, תמיד יוכל להעזר בשירותי המרכז (המוצלחים מאוד ומושקעים, אגב). המשמעות העמוקה יותר היא, שאפשר לעבוד כשעובדים ולצאת לחופש כשיוצאים לחופש. הצרפתי ממש יכול לבחור מתי הוא יוצא לחופש, עד כדי כך הוא חופשי.

הקיום שלו מספיק בטוח, שהוא מרשה לעצמו לקחת חופש מבלי לחשוש שהוא יפוטר, שיגלו שהוא מיותר, שהמתחרים יאכלו אותו חי, שלא יהיה לו לאן לחזור מהחופש.

עד כדי כך הוא חופשי. בארצו.

0

3. זכות יסוד: מידתיות

אצל הצרפתים מתקיימת מידה שווה של התפנקות והתפארות, כמו בדיבור למשל, בקישוט העוגות או בחתימה על מכתבים (יש קורסים שמלמדים איך נכון לעשות זאת. אני פשוט מעתיקה את הסיומת של המכתבים שהפיץ מנהל בית הספר להורים). אבל יש בהם, בצרפתים, גם חסכנות עמוקה, שלא לומר קמצנות: באכילה, בחיוכים, בניקורים על הלחי.

ככל הידוע לי, איש מחברינו הצרפתים לא אכל במסעדת שלושה כוכבים מימיו; לכל הפחות זה לא משהו שמדברים עליו. יש לנו חברים רבים שחיים בלי מכונית, או עם מכונית ישנה וחבוטה, לקוחה מסרט צרפתי, עד כדי כך, שבכל פעם שהם מוציאים אותה לכביש לואי דה פינס תופס את מקומו באמצע הצומת. חברותיי לא מחכות לסיילים כדי לקרוע את העיר אלא כדי לקנות כמה פריטים שלקראתם הן התאפקו כל השנה, ואף אחד, אבל באמת אף אחד בסופר לא ממלא את העגלה כמונו. באמת שמעתי שמאז שחזרנו לישראל ירדו ההכנסות של סניף קזינו בכיכר נסיון באופן שאיש עד כה לא ידע להסביר.

רק מסכי הטלויזיה ענקיים, לא יודעת להסביר למה דווקא שם יוצאים לאור התאבון האנושי והתחרותיות. אבל פרט להם, ההסתפקות – לא במועט, ההסתפקות בהרבה שכבר קיים – מרגיעה הרבה יצרים, הרבה כוונות רכישה, מרגיעה בעיקר את חוסר הסיפוק הקבוע שנדמה לי שאנחנו סובלים ממנו.

אבל הנה, זה לא מספיק. המשק הצרפתי לא מתפתח דיו, יש הטוענים שזה בשל ההגנה על זכויות העובדים, חוסר היכולת לפטר, העדר השאפתנות, ומזה מספר שנים שיש כרסום בתנאים, ניסיון להעלות את גיל הפרישה, לקצץ בחינוך התיכוני ובתקציב האוניברסיטאות, לפגוע בתקנים האקדמיים של המורות בגני הילדים.

המחירים עלו, ולא בהתאם למשכורות, והצרפתים יצאו לרחובות והשביתו את המדינה על שחיקת כוח הקניה שלהם. בסדרה של הפגנות ושביתות הם התנגדו לכל גזרה וגזרה: נהגי המטרו השביתו את הרכבות בגלל הניסיון לפגוע בתנאיהם, המדינה כולה שבתה בגלל הכרסום בכוח הקניה, ובכיכר נסיון צעדו פעמיים בשבוע עובדים ממגזרים שונים. באמצעות האינטרנט הם התאחדו לתנועה סוחפת, שכאמור, הצליחה להשבית את המדינה ולעצור חלק מהרפורמות.

האם זה הצליח? מעט. הרי התהליכים האלה הם גלובליים ורבי כוח וסוחפים. אבל הצרפתים ממשיכים לעמוד על שלהם, וגם אם הם מפסידים בחלק גדול מהמערכות, בשום פנים ואופן הם לא מעלים על דעתם שלא להופיע לדו-קרב.

וזה, בדיוק זה, מה שהייתי רוצה בשביל המקום הזה, שממנו אני באה ואליו אני חוזרת.

אם ההערכות הבטחונית היא הקרב על החיים בארץ, הרי שהמחאה החברתית-כלכלית היא הקרב על איכות החיים בארץ, וישראל צריכה להעיז ולהתאמץ לשאול את עצמה שאלות על איכות החיים של תושביה, על תפיסת ההוגנות שלהם, כי היא זו שתשפיע גם, בסופו של דבר, על תפיסת השייכות שלהם.

ואני מאחלת לנו שנמשיך לרצות בחיים הטובים, האיכותיים, אלה שבלעדיהם מדינה אולי יכולה להתקיים, אבל רוחה תהיה דלה ושפופה. ושנעשה את זה מתוך תחושה של חופש, של בחירה, ולא מתוך איום קיומי משתק. אבל ברגע הזה, שבו המחאה צוברת מספיק מומנטום כדי שהיא תהיה הדבר הכי חשוב שמדברים עליו, וזה בדיוק הרגע שבו היא עלולה להביט פתאום למטה, לקלוט כמה גבוה טיפסה, להיבהל ולהתרסק, ברגע הזה, אני רוצה לאחל לנו את היכולת להילחם מבלי שאף אחד יבטיח לך שתנצח.