מישהו מטפל בך / כנרת רוזנבלום

בבואי לבית מלון אני מיד ממששת את הסדינים (ויבורך העולם הגלובלי שבו אנחנו חיים – כבר משיגה אותם לעצמי). לעתים רחוקות אני גם מתפעלת מהעיצוב, ולעתים רחוקות עוד יותר – מהגימורים (אוי, הנגרות בהוטל מונטיפיורי, למשל).

אבל לרוב אין ידי משגת (עניין של סדר עדיפויות, מזכיר כלכלן הבית) להשתכן במלונות שמצליחים באמת להרשים אותי, שלא לדבר על להפעים ממש. עניין של סדר עדיפויות, הוא צודק, שוב, שכן אני לא יודעת לעשות את הדבר הזה של סוף שבוע בעיר זרה. בשביל לנפוש אני זקוקה לפחות לשבוע, ואם כבר שבוע וכבר ארזנו וטסנו אז שיהיה חודש, וחודש עושים – רצוי, וזה כבר עניין די מוחלט – בדירה להחלפה. ומה שהכי טוב בדירה להחלפה, זה היותה בית. לא שלנו, אבל בית.

(מכירים את הקריאה הנודעת: "הנה ים! אולה אולה!"?
כשהיינו קטנים, וחיכינו מאוד לאבא שלנו שיחזור הביתה, אז מדי פעם, כשמחדר המדרגות נשמעה בלימתה של המעלית, ואז צעדיו המסוימים של גבר כלשהו, וצעקנו "הנה אבא!" כמו היה אבא שלנו הים, שנגלה סוף סוף מהמושב האחורי של המכונית שעמדה בפסגת רחוב יונה הנביא. ואז נשמע שקשוק של צרור מפתחות, ואז קולה של דלת אחרת שנפתחת בחדר המדרגות של הקומה השישית; אז נשמעה אנחת האכזבה: "לא שלנו", מה שעם הימים, וככל ששעות העבודה הלכו והתארכו, הפך לשיר מרובע המילים:

"הנה אבא!

לא שלנו".))

אז דירות להחלפה זה קצת: "הנה בית! לא שלנו". רק שב"לא שלנו" של הבית, לא טמונה אכזבה, אלא בעיקר הקלה והרפתקנות. בבית לא שלנו יש יתרונות רבים, לעתים רבים על אלה שבבית שלנו. לא כי לפעמים הבית הזה שלא שלנו היה דירה עצומה שמשקיפה על הפנתיאון, או בית דו מפלסי, כולל גינה אחורית קטנה,  בשכונת לבנים חומות בברוקלין; אלא גם עצם העובדה שבבית הלא-שלנו גם כל פגמיו הם לא הפגמים שלנו. וכך "הנה בית! לא שלנו" הופך לפרק זמן מוגבל להיות הבית המושלם, שיתרונותיו הם בכל זאת שלנו לזמן מה, אבל חסרונותיו בלתי נראים או לא חשובים ובעיקר לא מעידים עלינו או נזקקים לשירותינו.

אז כן, אני אוהבת אהבה עזה, שסקרנות והרפתקנות הן חלק בלתי נפרד ממנה, בתים שאינם שלנו.

אבל מה יש לי ממלונות? רק דבר אחד: המשחק על מנעד הזרות, כמו הקליפס הזה (קאפו, שמו) שתופסים על צואר הגיטרה כדי לקצר ולהאריך את המיתרים, כדי לשנות את גובה הצליל לפי החשק. הרי נחמד שקוראים לי בשמי (אם כי עוד יותר אני אוהבת שקוראים לו בשמי: "מר רוזנבלום"), ובכל זאת איש אינו יודע מאיפה באתי ולאן אלך, וכמה ילדות השארתי בבית, שלא לדבר על הררי הכביסה והבלגן בארון הזה שמתחת למיקרוגל, איפה שנדחסות תבניות הסיליקון, שיום אחד יתפקעו ממנו החוצה וישתלטו על המטבח.

אני אוהבת שכולם רשמיים ולובשים חליפות וחולצות מעומלנות, ואת תגי השם שלהם, כאילו דין אחד לפלורה, לשגית, לאחמד וליפים; בסך הכל מחליפים משמרות בקבלה, צוערים נמרצים במסלול העתודה הניהולית של תעשיית המלונאות. מחבבת אפילו את העובדה, הנדירה במקומותינו, שכולם חיילים מבחירה בצבא השירות האדיב והמנומס ("אתם צריכים עזרה עם המזוודות?", שואלים מהקבלה של המלון, שזה הנוסח הפוליטיקלי קורקט של "פינוי בשתיים וכבר שלוש וחמישים!"). ואת העובדה שבשבילם כולנו אותו הדבר: אורחי המלון, דמוקרטיה קפיטליסטית נחמדה וזמנית.

אבל הכי אני אוהבת, שבתי מלון מספקים בה בעת ודאות מוחלטת, ארוזה עם האפשרות לפרוץ אותה בפראות.

הרי בתי מלון, כמו בתי כלא, כמו בתי חולים, הם מוסדות טוטאליים, שבהם הכל ממוספר, מהונדס ומסודר, נמדד, נצפה ומנוהל. קבועים ושמורים שעת הכניסה ושעת היציאה, הקומות, החדרים, משך הזמן שלוקח לאור לכבות מרגע שליפת הכרטיס מהמכשיר, טמפרטורת המים ומספר התיונים בכל חדר, מספר המגבות וגדליהן, בקבוקוני השמפו שמוקצים לכל אורח ואורחת.

הכל ידוע, מגוהץ ומסודר, שולי הסדינים המעומלנים נעוצים בתחתית המזרון כבד, מחכים לכפות הרגליים הקפואות שיפרעו בהם, פס נייר רחב, כמו קמע על נייר קלף שרוף בשוליו, מאשר בעדות את חיטוי האסלה, גלילי נייר הטואלט ארוזים בקצוותיהם המקופלים במשולש לבל ישתחררו בטרם עת. ארוחת הבוקר מתחילה בשעה מסוימת ולאחריה אין עוד ביצים בחדר האוכל וגם לא קפה, כשהבריכה נסגרת – היא סגורה בהחלט מוחלט. ולתוך כל זה צועדים אנחנו, אחוזי תסמונת סטוקהולם, נכנעים מרצון ובמיטב כספנו, להרמטיות של המסגרת ששובה אותך ליקום בעל ודאות גבוהה.

תבנית הברזל המתכתית הזאת, היא התפאורה שאין בלתה לנדיבותם החריגה של זרים. אני לא מדברת על הטבח שעומד במצנפת גבוהה עד גיחוך ומכין חביתות מכל סוג ועם כל תוספת שתוכל להעלות על הדעת. גם לא על מנהל השירות ששולח סל פירות מהודר עם פתק קרטון מודפס, או החדרנית שמניחה שוקולדים קטנים על ציפיות כותנה סרוקה ומגוהצת. לא, הם מבצעים את תפקידם הנאצל, להניע את גלגלי השיניים של המכונה הגדולה ולאפשר לנו להרגיש ליממה פחות שעתיים כאילו השתייכנו למעמד אחר מזה שלנו (עניין של סדר עדיפויות, כן, שמעתי).

מה שמעניין אותי, הם הרגעים שבהם עוטי המצנפות ולובשי הז'קטים עם התגיות, והרוכבים על הקרוניות הלבנות, ומנהלת השירות בכבודה ובעצמה, יוצאים מתפקידיהם הנוקשים כל כך, המתועדים בפרוטוקולים והנלמדים בהכשרות ארוכות ומפרכות, ובסופו של דבר פוגשים אותנו, לא האורחים; או אולי לא רק אותנו האורחים, אלא אותנו, האנשים.

כן, ריצ'רד גיר, סינד'פאקינ'רלה וכל זה, אבל אחד הרגעים הנוגעים ללב ב"אשה יפה" זה כשמנהל הריג'נט בוורלי הילס, פוץ מפורש, עם זקן תיש מטופח, דיבור נקי ועקיף והתנגדות גורפת לזנות במלון שלו, לפחות כזאת שעוברת בלובי במגפיים מעור מזויף עד אחרי הברכיים ובמרחק גדול מדי מהמכנסיים הקצרים מדי, חורג מתפקידו לאור דמעותיה המתפרצות של ויויאן. הוא לא רק מושיט לה מטפחת למחיית הדמעות (והאף), ולא רק עוזר לה לא רק לקנות בגדים יפים בכספו של ריצ'רד גיר, אלא גם לקבל יחס נהדר. הרגע הזה שבו הקטור אליזונדו יוצא מעורו כבארני תומפסון מנהל המלון הוא גם הרגע שבו ויויאן וורד מגיחה מתפקידה השבלוני כזונה פתיינית.

(למקרה שאתם לא דוברים איטלקית ו/או זוכרים את הסרט בעל פה).

בכל פעם שחזרתי לצימר הצרפתי שאליו נסעתי לכתוב, וראיתי איך המארחים שלי מסיקים מסקנות מתוך מה שהגישו לי ומה שנשאר, וחיזקו את סקציית הדברים שאני אוהבת (דיאט קולה, אז. קפה חזק בתרמוס כסוף גדול, פותחן לבקבוקי היין שהבאתי בעצמי, שלא אצטרך בכל פעם לבקש במבוכה. ואז גם כוס יין, שלא אצטרך לשתות אותו בכוסות קפה);

הטבח בצבא שהטיח כפות של פירה נוזלי וסר טעם בטור הצלחות שנע לפניו, מוחזקות בידיהם של טור החיילים הרעבים, אבל עצר לרגע את פס החלוקה כולו, ופנה הצידה, כדי לפרק לי את העוף כי הוא ראה על פני את הזעזוע מהצורך לפרק אותו בעצמי;

פקידי הקבלה במלון המפואר בעיר בדרום צרפת, שהתגייסו, כולם כאיש אחד, לעזור לי ולבת שלי, להגיע בשלוש רכבות להופעה הגדולה בעיר הקטנה, בלוח זמנים שלאי-סבירותו לא הייתי מודעת. ומכולם, קצה הקרחון של סיפור שעוד יסופר, על בעלת הטירה שהגישה לנו בעצמה, בחמש לפנות בוקר ולאור נרות, ארוחת בוקר מלאה, מאפים טריים כולל בריוש פראלינה נהדר, שוקו חם לילדות, ואספרסו קצרים וחלב מוקצף, וגבינות, כי לא יכלה להסכין עם שעת הטיסה הלא סבירה שהכריחה אותנו, תאורטית, לדלג על ארוחת הבוקר, ולעצור איפשהו בדרך לקפה, כמו שהבטחנו לה.

הנה הם שוברים את הקיר הרביעי, מקצרים קמעה את הזרות שמתוחה בינינו, ולרגע נושם הקרום שמפריד בין אורחים למארחים, בין נותני שירות למקבלים אותו, בין מי שיכול לקנות אותו ומי שצריך להתפרנס ממנו. ופתאום הקריאה הפנימית: "הנה אמא, לא שלנו", נלחשת כאפשרות מתוקה.