מלב המאפליה: The Hidden Kitchen / רינת צל סלע (ויש עדכון מעניין בסוף)

הביקור ב-Hidden Kitchen היה אחד (ממיליוני) הדברים שלא הספקתי לעשות בשהותנו בפריז, למרות שלל ביקורות מצוינות ומסקרנות שקראתי על חוויית הארוחה שם. רשות הדיבור לרינת צל סלע, שהספיקה, ועוד איך.

– – –
יום הולדת, חגיגה.
דב מארגן הכל.
הילדים הולכים עם חברה לאסוף שלל ממתקים לכבוד הלואין, ואחר כך נשארים לישון אצלה. אנחנו מתלבשים יפה, מעילי צמר, צעיפים ויוצאים. לאן? מסעדה, אחר כך אולי סרט, אומר דב. בילוי יום הולדת. אחלה, מתאים לי.

אוטו לפאתי פריז, משם מטרו למרכז. קצת הולכים, מגיעים לכתובת האמורה.
מסעדה? כאן? לא רואה כלום. אבל הנה פסל יפה של מולייר. מצלמת אותו בשביל בתי, לתת פנים לבחור ההוא שהוזכר בשיעור היסטוריה כאחד מאמני החצר של לואי ה-14.

ובכל זאת, מה עם המסעדה?

דב אומר שאולי טעה בכתובת. זאת לא תהיה הפעם הראשונה, אומר הוא. אני לא השמעתי, ואף לא הרגשתי, קצה קצהו של חשש. אחרי רגע מגיע עוד זוג, נעמד לצידנו מול דלת הכניסה היפה למספר 28. הם מקישים קוד, ואנחנו נכנסים איתם.

אני מבינה, ולא לראשונה, שדברים הם לא בדיוק כפי שנראים מלכתחילה. לא מסעדות, גם לא ימי הולדת.
בניין פריזאי טיפוסי, מדרגות עץ ששטיח יפה מטפס עליהן לכל אורכן. דב אומר שביקשו (מי? מי ביקשו?) להקפיד על שקט במדרגות, לא להפריע לשכנים. עוד רגע ואנחנו בקומה השלישית. מצלצלים בדלת, פותחת בחורה נחמדה בסינור טבחים. בפנים כבר קבוצה של ארבעה תיירים מאמריקה ועוד שני זוגות, ואנחנו מצטרפים אליהם.

כולנו מקבלים כוסות של אפריטיף – גביע שמפניה שבתחתיתו נח ליצ'י שהושרה בוודקה. טעים. אני מציצה פנימה, לסלון הדירה, רואה שם שולחן ארוך ערוך באופן מרהיב, כוסות קריסטל, מפיות רקומות. נברשת יפהפיה מלמעלה.
מסתבר שבדירה גר זוג בשלנים, שכבר תקופה ארוכה מארחים לסעודות מופלאות בביתם בסופי השבוע. בדרך כלל צריך להזמין חודשים מראש, כיוון שמקום מכיל רק 8 זוגות בכל ארוחה, אבל לנו התמזל המזל – דב הזמין רק חודש לפני המועד (אז שמע על כל הענין מחבר מהעבודה), ויומיים לפני הארוחה התקשרו להודיע שמישהו ביטל ואנחנו בפנים. שכן לשולחן סיפר שהזמין כבר במאי!
שני הזוגות האחרונים מגיעים גם הם, וכולם מוזמנים לשולחן. רגע של התלבטות אם לשבת זה מול זה או זה לצד זה, זוג הבחורות שמולנו בוחרות לצד, וכולם עושים כמותן. לפני כל אחד מונח תפריט הארוחה של הערב – מיליון מנות קטנטנות ולצידן מיליון כוסות יין.
מתחילים במשעשע חיך – כפית חרסינה קטנה ובתוכה משהו טעים וניחוחי ונהדר. אין לי מושג מה. וזה לגמרי לא חשוב. מתחילות שיחות הכרות קטנות בין יושבי השולחן. הבחורות שמולנו הגיעו מסינגפור – אחת מהן עובדת כאן בפריז, והשניה הצטרפה על תקן בת זוג. מימיננו שני חמודים, היא אנגליה והוא צרפתי. מולם זוג אמריקאי. היא מאד בהריון, נסעו לשבוע חופשה בפריז לפני שיוותרו על נסיעות לזמן ארוך. השאירו בן שלוש בבית עם סבתא. הרחוקים יותר כבר מעבר לטווח שיחה איתנו, אין לי מושג מי ומה הם.

עם כל מנה חדשה שמגיעה יוצא הטבח ממטבחו, עומד בראש השולחן, חיוך נבוך על פניו, ומסביר מה נאכל. המלצרית (שסיפרה לנו שהכירה את המקום כשסעדה בו ומאז התאהבה ונדבקה אליהם עד שקיבלו אותה לעבודה) מציגה את היין. כיוון שהטבח מציג בצד הרחוק מאיתנו, והוא כזה ביישן, קשה לשמוע מה אומר. ביקשנו מהמלצרית שידור חוזר וכשהטבח לא הבחין, עשתה חיקוי מצחיק להפליא שלו, כולל המבוכה והשפלת המבט. החיקוי שלה, יחד עם העליה באחוזי האלכוהול בדם, המסו את המחיצות האחרונות שבין הסועדים, ומאותו רגע הכל חברותי מאד, טעים מאד ואפוף מאד באדי יין כזה ואחר (לבן בעל גוף, אדום מעמק היורה – יש כזה בצרפת, ועוד רבים). עם הסינגפוריות העמקנו בדיונים על אמנות, על החיים, על הדמיון בין המשפחה הסינגפורית ליהודית. הצרפתי שמימין מתגלה כמנהל מסעדה בעצמו, ועוד בוורסאי – ליד הבית! – ובאותה נשימה גם כיהודי גאה ש'עשה שנתיים צבא בישראל כשהיה בן 16' וכל המשפחה של אבא שלו בארץ (ולא. לא בנתניה ולא באשדוד, בירושלים). לא יודעת אם היין בלבל שם קצת עניינים או שצה"ל לצרפתים שונה מאד ממה שאנחנו מכירים, בכל מקרה הוא חמוד מאד ואנחנו לא עומדים איתו על קוצו של יוד בעניין גיל הגיוס לצבא. בתמורה, הוא משתף אותנו בגילויים מהמטבח של המסעדה השווה של גורדון רמזי שהוא מנהל: איך ז'אק שיראק לא פותח את הבוקר בלי אלכוהול, איך הבן של ג'וני דפ אלרגי לכל דבר בעולם ואיזה בלגן היה כשביקש שיכינו לו צ'ילי קון קרנה בלי זה ובלי זה ובלי זה, והטבח סירב לשתף פעולה, ובסוף המנהל ביקש מזוגתו האנגליה שתבשל לו צ'ילי-נטול-הכל, ויצא מעולה, והודו לה כל כך, ועוד ועוד סיפורים כאלו.
ואחרי אפריטיף, שלוש כוסות יין לבן, ג'לי אלכוהולי באמצע, שלוש כוסות של אדום ועוד אחת לקינוח כל הסיפורים נשמעים נורא נורא מצחיקים). וכשהסינגפורית מבררת מתי האִRקְשֶן הבא בצרפת, הצהלה הכללית גדולה (ברור שהיא מתכוונת לבחירות, אבל במבטא שלה זה נשמע כמו משהו אחר לגמרי).

אחת המנות האחרונות – היו שלוש – מגיעה עם נר קטן ודולק, ופתאום כולם שרים יום הולדת שמח, ואני באמת מרגישה יום הולדת ומוצפת שמחה גדולה. דב לוקח את התפריט שלי למטבח, וזוג הבשלנים והמלצרית החמודה כותבים יום הולדת שמח וחותמים, ואחר כך גם כל הסועדים מוסיפים משהו, כולל ברכה בסינית ונשיקה אדומה אחת מהבריטית.

התחלנו בשמונה, ובינתיים השעה כבר אחרי חצות, ובאמת כבר תאריך יום ההולדת שלי. מחליפים אימיילים כדי לקבל את התמונות אחר כך (הת'ר הסינגפורית צילמה כל מנה לבלוג שלה, וגם אותנו), אומרים בחום שלום ותודה, ויוצאים לרחוב הפריזאי. מחליטים ללכת במקום מטרו, כדי לתת ליין הזדמנות לפוג קצת לפני הנסיעה חזרה הביתה. החוץ קריר ומעורר, תענוג. פה ושם עוד כמה מחופשים לכבוד הלואין – יותר בסגנון הגלימה השחורה ולא מומיות עטופות תחבושות קרועות. הכניסה למטרו ליד הקומדי פרנסז יפה כתמיד, כאילו קושטה לכבוד החג.

לאט לאט מצטלל הראש, וכשאנחנו מגיעים לאוטו דב כבר במצב שמאפשר נהיגה (הכל יחסי). עוד 20 דקות ואנחנו בבית. אחת וחצי בלילה. לפני חצי שעה מלאו לי 44 שנים.
מה אני אגיד, לא רע.

– רינת סלע צל, חיה עם משפחתה באזור פריז, עורכת עבודות אקדמיות, כותבת מדי פעם בבלוג ומתאמנת בלשמוח במה שיש.

הצילומים באדיבות Heather Eng, שגם לה יש בלוג.

0

באותו עניין:

– רשימת המסעדות השוות של "פריזאית".

– Art Home, המבוטא כמו Arome, עוד מסעדה שלא הספקנו, וככל הנראה אחת המסעדות עם הנוף היפה בעולם. אבל אולי אתם, מספיק זמן מראש ועם די נחישות, תספיקו (ותספרו לנו על זה).

0

ולהלן העדכון החשוב:

בריידן ולורה, מפעילי המטבח החבוי, יוצאים לאור, פעמיים בעצם: בסתיו, כלומר ממש תיכף, הם יפתחו בר יין ברחוב מונפנסייה, ממש ליד הפאלה רויאל. וכנראה, אם אני מבינה נכון מאתר האינטרנט שלהם ומגוגל מפס, מהכניסה האחרת, אותו מקום בדיוק יתפקד כמסעדה. הבאז כבר בעיצומו, והסקרנות הדביקה גם אותי.

והנה עדכון לעדכון: תמונות מפתות של מנות מוורז'וס מתפרסמות כבר באינטרנט, אבל ליליאן, יקירת האתר ומי שניסתה מדי ביקור להשיג מקום בתקופה הסודית של המטבח, הצטרפה לארוחת הידן קיטשן במסעדה החדשה והגלויה, אכלה והתאכזבה.