(שבת, 21:50, ומאחורינו אחד הרגעים החריפים במלחמה המשונה הזאת. בשמונה וקצת הבטיח החמאס, באמצעות עמודי הבית של אתרי החדשות: מטח כבד של טילים על תל אביב בתשע בערב.
מודה שאני נפגעת כשמאיימים עלי אישית ועוד עם שעה ספציפית, ואשקר אם לא אספר שברכיי פקו, גם אם הטכניקה הזאת, של איום ספציפי ומושהה מעט היא קלישאית עד כדי סצנה ב"גריז". זה עובד. בכלל, אלימות, רצח, תוקפנות, הסתה – טכניקות אפקטיביות להחריד.
אבל שתי האזעקות מאחורינו, הפיצוצים מעלינו נמשכים כרגיל, ווטסאפ לצידנו, והשכנים מלמטה טובים בעינינו, ואני חוזרת אחורה, לרגע שובי מפריז לישראל, עם ההבנה העמוקה כשאול לגבי מה שעומד לקרות כאן).
ייאוש, ייאוש לחזור לישראל. קריאת העיתון במטוס היא כשלעצמה נחיתת אונס, גם אם את נשבעת לקרוא רק את עמודי התרבות. אין ייאוש גדול מלקרוא – או לא לקרוא, זה בכלל לא משנה, זה חודר אליך בכל אופן – על הרצח של מוחמד אבו ח'דיר. האיש שאיתי, שאם לא די לו בלהכיל את המצב, הוא נאלץ גם להכיל את אשתו המכילה את המצב, מציע שאתנתק מפייסבוק ואסתפק באינסטגרם. מטלויזיה אנחנו ממילא מנותקים כבר שנים. אבל זה בכלל לא משנה. כי הכובד מתחיל בתוכי. כבד ומחניק ומייאש.
זאת השפה ברחוב, זאת השפה בכיכר העיר שלי – בפייסבוק, אצל האנשים שאני פוגשת. אנחנו למודי ניסיון, ובניגוד לפעם הקודמת, בנובמבר 2012, שבה ישראל הותקפה וטילים נפלו על תל אביב, לא החרדה מדברת. למעשה, אף אחד ושום דבר לא מדבר. המילים היחידות שיוצאות, ובשפע, הן מחנק, שיתוק, דכדוך, ייאוש ונרדפותיהן.
אנחנו נמצאים בבור ללא תחתית, במעגל קסמים שלילי, והקרעים הבלתי ניתנים לאיחוי זועקים השמיימה את כאביהם. עזבו את הקרע בין הישראלים לפלסטינים. הוא קטן על הקרע בין המתנחלים לבין אנשי השמאל, בין אנשי הדרום המופקרים ובין שאר המדינה, בין אנשי תל אביב לכל מה שמקיף אותה.
כמו ילד שעוד לא הפנים את עקרון הרציפות, הכי מתחשק לי לעצום עיניים ושכל זה ייעלם. אבל אני, כאמור, בת ארבעים עוד רגע (והנה, עכשיו סתמתי את הגולל על האפשרות לשקר בעניין הגיל שלי) ואני יודעת שזה לא יעבוד לי, הטריק הזה. אני פשוט יודעת כבר, שגם אם אנחנו, אם לא תהיה ברירה, או להיפך – אם תהיה לנו אפשרות מזמינה, נעבור לחיות במקום אחר, מפויס יותר, נוח יותר, בטוח יותר, ישראל תמיד תהיה המולדת שלי, זה אבר שלא ניתן להסרה. היום אני כבר מבינה, שההקצנה האירופאית היא תזכורת חשובה, חיונית, לזה שמדינת ישראל מוכרחה להתקיים. גם בשביל מי שלא חי בה. ולכן, אני מבינה, אחרי שאני חוקרת שוב ושוב, את האפשרויות, מרמת המיקרו ועד רמת המקרו, שמלחמת האין ברירה היחידה שלנו היא בייאוש. כי להתייאש זאת לא אפשרות.
אנחנו חיים עם מחלה ממארת. חמישים שנה של מחלה ממארת. גם התנאים המובנים האחרים שלנו קשים עד כמעט בלתי אפשריים: אנחנו לא בדיוק רצויים כאן, באזור שבו אנחנו חיים, והשותפים שלנו לדירה גם הם לא בדיוק התחנכו על מסורות של סובלנות ופתיחות לאחר.
אלו לא תנאים של חיבה, אין מה לומר. אבל במישור האישי, אם מדברים על מחלות ממאירות, ישראלים הם אלופי העולם בלא להתייאש, שלא לדבר על בעיות פוריות. מנסים שוב, ושוב, בכל שיטה, בכל דרך ובכל מחיר. ובמערכה הזאת, הפוליטית, החברתית, המדינית, שמשפיעה על החיים של כולנו בכל התחומים, כבר שנים רבות שאנחנו מרימים ידיים, בכוח ובפועל.
מה בכלל המשמעות של ייאוש, בסיטואציה הזאת? האם יש בכלל אפשרות כזאת? איך זה ייראה? הרשו לי להשאיר את זה כשאלה רטורית.
אחת הסיבות לייאוש היא הספק. הרי כבר פעם, לפני הרבה שנים, הגישו לערפאת הסכם שלום והוא התקפל ברגע האחרון. הרי בכל פעם שמשחררים רוצחים, הם גם – הפלא ופלא – רוצחים. אי אפשר לחתום מראש על התוצאה של צעדים בוני אמון, של הפסקת אש, של הסכם פשרה, של הסכם שלום. על התוצאה של בניית עוד אלף יחידות דיור בשטחים – אפשר גם אפשר. הספק הוא הפגם האינהרנטי בשמאלנות הישראלית שהופך אותה חיוורת, חלשה ועקרה. אנחנו יודעים שאסור להמשיך את הכיבוש, ובכל זאת אנחנו נותנים לכל זה לקרות – ובשקט.
הגיע הזמן, ואני מדקלמת את זה לכל מי שמוכן לשמוע, שהייאוש יצמח לזעם. שגם אנחנו, כמו הפנתרים השחורים בזמנו, נפסיק להיות נחמדים כל כך. קו אחד מחבר בין המדיניות הכלכלית שמאפשרת קפיטליזם חזירי והרסני והרס של מדינת הרווחה, בין החרפת הגזענות והפגיעה בדמוקרטיה, בין פרשיות השחיתות של הבכירים שבאנשי השלטון הישראליים ובצמרת המשטרה, ובין המצב הביטחוני הנוכחי.
צריך לצאת לרחובות, צריך להרעיד את אמות הספים, צריך קיץ של הפגנות זועמות ורועמות, שמתנגדות לשלטון הנוכחי, על שהוא משקר לנו, על שהוא עושה במדינה כבשלו, על שהוא גוזל מאיתנו ומילדנו את העתיד שלנו. וזה עוד בלי לומר מילה אחת על צדק, בלי בכלל לדבר על הפלסטינאים.
*
ככה חשבתי לי, מנסה להדליק את הייאוש לכדי זעם, לזכור שהמצב הזה הוא מעשה ידי אדם, ולכן – שיכול להיות אחרת. מתכננת להגיע לכל ההפגנות של הקיץ, מציעה מאמר לעיתון, מנסה להגיע למחשב ולכתוב, יקרא מי שיקרא, יפרסם מי שיפרסם.
ולא מצליחה. חם, והייאוש והפחד מכבידים. ערימות המלים בכל מקום נשמעות כמו טרטור שחוזר על עצמו, כל אחד מהקולות מאפס את האחרים ומייתר אותם. ואיש אינו מקשיב. איך בכלל אפשר להקשיב ככה. ואם ככה – אז למה להשמיע קול.
וכשכבר תכננתי לשמור את כל האקטיביזם הזה לשבת, קראתי שמתארגנת איזו הפגנת שמאל, חשבתי, אבל אם יהיה מתוח כל כך, איך אשאיר את הילדות שלי עם מישהו אחר. וכך הבנתי, על בשרי, את פעולתו של הייאוש. כמו הלא כלום שבולע את העולם ב"סיפור שאינו נגמר" ומטביע את גיבורו בביצה של ייאוש, כמו הסוהרסנים ב"הארי פוטר", שניזונים מפחד ושואבים כל שמחת חיים. כך גם אני – אם לגלות משהו מהסוף – לא הלכתי בסוף להפגנה בשבת.
*
ביום שלישי היו השמיים מהממים. שמיים של חו"ל, שמיים גבוהים של עננים סמיכים שאפשר לצבוט בהם. ובערב אמר לי הוא, לפני שיצאתי להליכה, קחי בחשבון שאולי תהיה אזעקה.
והיתה.
זאב
13 יול 2014ממש הרמה להנחתה. הבעיה היא שהנחתה בהקשר זה משמעה כתיבת ספר, ולא אכתוב.
על כן, במשפט אחד: היאוש הוא הסימפטום. המחלה היא שמאלנות.
יפעת
13 יול 2014אתמול כשישבנו בסלון אצל ההורים שלי והייאוש היה גדול מלהכיל,סיפרה לנו סבתא קלרי ההונגריה (שמתקרבת לגיל 90) איך כאשר נכנסו הגרמנים לרחוב הקטן שלהם בבודפשט,לקח אבא שלה אקדח וביקש להרוג את משפחתו ולהתאבד (מעשה מצדה),הוא כבר טען את האקדח שלו,כשאחזה בידו ואמרה לו "אבא,כל עוד חיים יש תקווה" ולאט לאט הורידה את היד שאחזה במוות.
סבתא שלי עברה את אושוויץ ופה בארץ ישראל שבע מלחמות ועדיין מול הטלויזיה,מול "מסיבת" הפרשנים שחזרו שוב ושוב על האיומים של חמאס..עדיין
כל עוד חיים יש תקווה
והוסיפה תביאו ילדים,תהיו הורים טובים,תביאו ילדים טובים שיהיו אנשים טובים.הטוב חייב לנצח
אולי זו קלישאה ואולי זה הכי תמים שיכול להיות,אבל היא לא אישה קלישאתית וגם לא תמימה
ואני מאמינה לה,אני חייבת להאמין. יש תקווה והטוב ינצח
מיכל
13 יול 2014http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2372842
נראה לי שזה הקישור המתבקש אי שם למעלה בין הזעם לייאוש. הכל מתחבר ואיך אפשר לא לראות את זה, אני משתגעת. מצד שני כבר אין לי כוח להגיד יותר כלום לאף אחד, וגם לא לעשות.
מזדהה עם כל מילה, למרות שלא זכיתי לקפוץ לפריז ולחזור. ההבנה שלנסוע מכאן זה לא באמת אופציה, היא הבנה שמחלחלת בשנים האחרונות, ובצער רב. דווקא בגלל זה קשה לטמון את הראש בחול. אבל מה כן לעזאזל?! אין לי מושג, רק ברור שככה אי אפשר להמשיך. זה לא עובד. לאף אחד מאיתנו.
חיליק
13 יול 2014המצב מאד מסובך כי למרות שיצאנו מכל עזה, הנחש הטורף זורק ארס. ואולי גם אם נשחרר את כל המחבלים ונצא מכל השטחים, אין ביטחון שיגיע השקט. בלית ברירה צריך כנראה לתת הכל כולל שחרור אדמות ומרצחים ולנסות??????????????
כנרת
13 יול 2014יפעת, קודם כל, את יודעת שאני מתה על כל האיזכורים ההונגריים שלך, אבל סבתות שעברו את השואה ונאלצות להתמודד גם עם המצבים האלה בישראל, זה בחזקת הבלתי נסבל. הרצון לחיות לא קשור לשום דבר. הוא עניין פנימי ואין לו קשר לעולם החיצון. ורק למקרה שמרוב איזכור המילה "ייאוש" התפספסה לי הכוונה, אחזור רק על העיקר: ייאוש הוא לא אופציה. גם כשהפיצוצים נמשכים כרגע מעלינו (והם נמשכים).
זאב, תכתוב, למה לא. אני מתה להבין את התפיסה הזאת לעומק, ואת הרציונל שמסביר למה התפיסות האלה הן בנות קיימא ומחזיקות מים.
אבוש, לא יצאנו מעזה. אנחנו צרים עליה מבחוץ, לא נחשב בעיני לצאת ממנה. וממילא אני חושבת שלעזוב אותה בשקט זה לא הפתרון. אין בטחון שיגיע שקט, להיפך – יש בטחון שלא יגיע שקט בעשרות השנים הקרובות, בכל מתווה שלא נבחר. אבל צריך לעשות משהו אחר. רק אידיוט עושה את אותו הדבר ומצפה לתוצאה אחרת.
מיכל, מה כן, אה? זאת השאלה. אני חושבת שיש בהחלט מה כן לעשות, ואנסה לכתוב על כך בהמשך. אבל כמו במחאה החברתית, גם במישור הזה, יש משמעות חברתית ופוליטית מכרעת לומר מה לא מקובל עלינו כעם, כמדינה, כבני אדם.
ארנסטו
13 יול 2014ריגשת אותי עד דמעות. לא יכולתי לכתוב זאת יותר טוב.
יפעת
13 יול 2014נכון,הרצון לחיות אין לו קשר לעולם החיצון.. אבל אני לא מדברת על הרצון לחיות (שאגב בעיניי הוא בכלל לא מובן מאליו עד כמה שהוא קמאי וטבעי) אני מדברת על החיים עצמם-אני לא ממש דוגמא לבת אדם האופטימית. אבל בלי תקווה גם כשחיים אין חיים. אז כן למרות המצב הרע ומר הזה,אני חייבת לקוות שכן.כן יש מה לעשות-כמו שכתבת למיכל
ואני חייבת לקוות שיש ביננו בני אדם טובים ושיש להם (לנו) כוח
וכן,סבתות שעברו את השואה וצריכות לסבול גם את זה כשכל הנכדים שלהם בצבא או בצו 8.. זה בלתי נסבל לחלוטין ובלתי נסלח. לפחות (למרות הכל) יש לה אמונה בטוב,זה הציל אותה בעבר ואני מניחה שמציל אותה גם עכשיו
נירית פרידלנדר
16 יול 2014כנרת, כתבת יפה ומרגש כך שאני ממש יכולה להרגיש את הייאוש עוטף גם אותי.(ממש לא בציניות!) ואנחנו אם יורשה לי כבר שנה לא בארץ ולא לא בגלל שהתייאשנו. לא אכתוב כל מה שאני חושבת כי באמת קצרה היריעה אבל לעשות שלום מתוך יאוש נראה לי מאוד מסוכן. ולמרות היאוש שאותו את מתארת ואני מאוד מבינה(לוקה בו לא מעט על רקע הרצון לחזור לארץ) יש לנו הרבה מה להפסיד. ולהפסיד הפעם זו לא אופציה…