"צחור המטפחת", או ביקור הגברת הקטנה-גדולה

23 בנובמבר, 2016
סטניה ורוצלבסקי, בת עשרים בערך

סטניה ורוצלבסקי, בת עשרים בערך

1.

סיפור המעמקים של התערוכה "צחור המטפחת" הוא סיפור של מוות וסיפור של חיים, לא פחות. בסיפור הזה יש שתי שבעות. הן שונות בתכלית, אבל בסופו של דבר, שבעה היא שבעה, עם רוגעלך וקרובים, ורחוקים שמציגים את עצמם פתאום, וצחוק ובכי.

בסופה של השבעה האחת, כסאות הפלסטיק נערמו בחזרה בחצר, מחכים להזדמנויות משמחות מאלה, כלי ההגשה הועלו לארונות הגבוהים, ושאריות האוכל, שהובאו באהבה ובנחמה, אופסנו בקופסאות פלסטיק לארוחות העתידיות. ימים מעטים קודם לכן, מלאני, האשה-מטפלת-כוח טבע, עוד סחבה והאכילה והשכיבה ולחלחה שפתיים ובעיקר ישבה בסמוך, שעות על שעות, בידיעה ובבטחון. עכשיו, בשעות הספורות שהבית עמד לרשותה הבלעדי, היתה לסופת ההוריקן מלאני, והחזירה את הבית לקדמותו, ביסודיות, ביעילות ובתבונה. משונה היה לחזור מהקבר הביתה, כאילו דבר לא קרה. אבל ברווחה הארעית שסדר וניקיון מעניקים, אפשר היה לנצל את ההזדמנות שהתקבצנו מכנפות תבל ואת שמש החורף הנעימה, ולצלם את הנכדים בצילום השנתי של ט"ו בשבט, שמסמן את כמה שהם גדלים, אלה, וכמה אנחנו משתדלים לא לקטון לצדם.

כשחזרנו לאותו הבית, בהרכב מצומצם בהרבה, מהעליה לקבר בשלושים (פינת הגאון: קבורה חילונית והסתופפות בחיק המנהגים היהודיים החכמים כל כך), כבר היו שני ארגזים בסלון, פרוקים למחצה. שאריות מהחנות שנסגרה, שאריות מהמפעל שנסגר עוד קודם, שאריות מהשבעה הקודמת. היו כמה דברים שהוא ביקש להראות לי, הרי הילדות תופרות, אולי ירצו סרטי תפירה, או קישוטי בד מסולסלים. לקרוא את ההמשך »

גבולות הלוחות הטקטוניים / מיטל שרון, חלק 2

24 באוגוסט, 2016

תקציר הפרק הקודם: ועברו השנים והגיע תורי באמת לעבור לגור באירופה לרגע. בסוף אוגוסט אני והמשפחה הקטנה שלי עוברים לגור בניס, עיר ואיזור שכל מטרתם היא לנקות את הראש מדאגות, ולהתרכז בנופים יפים, אנשים יפים, חנויות יפות, מכוניות יפות וצרכנות נהנתנית. והנה, בחגיגות יום העצמאות של צרפת, הטרור מגיע גם לשם. והמחשבה הראשונה שלי היא: אוי ואבוי. אוי ואבוי על כל האנשים שמתו ונפצעו וחוו את האימה. אוי ואבוי על המשפחות והחברים שלהם. אוי ואבוי על העיר הזאת, שפתאום תצטרך להכניס את שיקולי הביטחון גבוה יותר בסדר העדיפויות שלה, אוי ואבוי. מחלת הפחד הקיומי הגיעה גם לשם והיא הולכת להדביק את כל האזור ולהרוס את הפנטזיה שלי.

משהו משהו

תחריט מתוך המדריך "המחליק האמיתי", Ambroise Tardieu, 1813

והפעם:

והמחשבה השנייה שלי מדלגת במהירות לטיילת של תל-אביב-יפו, וליתר דיוק ליום אחד ב-1 ביוני 2001.

לקרוא את ההמשך »

גבולות הלוחות הטקטוניים / מיטל שרון, חלק 1

21 באוגוסט, 2016
IMG_0789

סבון דה מרסיי, ייבוא אישי חבול מאקס אן פרובנס

הקדמה
(כנרת)

העולם, בשנים האחרונות, הוא לא מה שידענו עליו. הוא מבעבע וכבר לא יודע להכיל את עצמו. אולי זה התחיל עם סיני, כשגן העדן אבד. המקום שאליו הגוף עורג מאליו, חלקה תמה שבה אפשר לנמנם קצת, להוריד מגננות, הפך להיות מלכודת מסוכנת. בפועל או לא בפועל; בתאונות דרכים תמיד נהרגים יותר וכולנו ממילא נמות מסרטן ומהתקפי לב. כך או כך, לסיני אנחנו כבר לא נוסעים. 

ליד איזו בריכה יפה השבוע, מעבר לכתף המרוחה היטב בקרם הגנה, קלטתי שבריר שיחה: אני לא הולך לההרג במחנה יודה, הודיע הבעל לאשתו, לא אכפת לי כמה טעים שם. בשום פנים ואופן, אני לא הולך לההרג שם! זה היה חמש דקות אחרי שהילדים הופתעו על ידי סבתם בנסיעה לאיזה קלאב טורקי הכל כלול. והילדה שוטטה במדשאה הרחבה, ולחשה, מאושרת, לתוך הטלפון: אני לא מאמינה שאני נוסעת עוד פעם לחו"ל!  (כן, יש לי שתי כתפיים מרוחות היטב לקלוט מעבר להן שברירי שיחות). 

זאת לא בהכרח תכנית גרועה, להישאר איתו במלון, כשהילדים נשלחים לאי שם. שבע דקות בגן עדן יכולות, מבחינתי, להפוך בקלות ל-22 שעות בגן עדן (ולא, אני גם לא עיוורת לאפשרות שהן יהפכו ל-22 שעות בגיהנום). ואיזה מזל (ושכל. וחרדות), שהשנה, בילינו בדרום צרפת דווקא את ערב ה-14 ביולי (לא בלי פחד), וביום העצמאות עצמו היינו עייפות מכדי להצטופף בין ההמונים לראות זיקוקים? 

אבל מה קורה כשהארץ שאליה תכננת לעבור, חודשים של הכנות, אולי שנים של חלומות, הופכת פתאום למחוז-חפץ-חשוד? יש לי חברה שמחשבת את מסלולה מחדש בטורקיה. חברים אחרים עשו בדיוק הקיץ רילוקיישן לדאלאס. לא הספקנו לדבר על זה. אולי עדיף שלא. אולי הם, אולי כולנו, בונים על זה שהברק לא יכה פעמיים באותו מקום. בפריז הוא היכה פעמיים. עד כה. יש לי חברים שעברו הקיץ לפריז. 

מיטל שרון, חברה לעט, כבר אורזת. בעוד כמה ימים היא עוברת, על משפחתה הישראלית הקטנה, לניס. 

רשות הכתיבה למיטל:

לקרוא את ההמשך »

משבר הגז. Making Of The Making Of #תיקבניין1

28 בפברואר, 2016

 

משבר הגז הפרטי. ציור: תמי בצלאלי

{משבר הגז, הגרסה הביתית. ציור: תמי בצלאלי}

 

אני מתחילה מהאמצע. יש לי עוד הרבה מה לספר על כל מה שהיה קודם; חלק גם אספר.

אבל ביום חמישי שעבר, רגע לפני שירד הערב ועלה סופהשבוע, בדרכי הביתה הרחתי ריח של גז. לקרוא את ההמשך »




מפה אינטראקטיבית