מלון, מוזיאון שימושי: Hôtel National Des Arts et Métiers / אייל דה ליאו

13 בנובמבר, 2017
לישון עם אנשים כמוני (או לפחות לשתות כוס יין לצידם). Hôtel National Des Arts et Métiers

לישון עם אנשים כמוך (או לפחות לשתות כוס יין לצידם). Hôtel National Des Arts et Métiers. צילומים: אייל דה ליאו

על התפר שבין הרובע השלישי והשני, ליד אחד המוזיאונים האהובים עלי מכל, נפתח בקול גדול ובאדוות אינסטגרם נרגשות Hôtel National Des Arts et Métiers. נאמר זאת כך, חשבון ההוצאות של "פריזאית", שלא לומר, רואה החשבון של "פריזאית" (הי, אריק!) לא מכירים בתענוגות שמיימיים כאלה. ומאידך, אייל דה ליאו, הגרסונייר ושליח "פריזאית" למקומות הלוהטים שעל הגלובוס, לא התאפק ושלח תמונות שצילם בסיור שערך במלון, ומהן – חשבון הוצאות או לא חשבון הוצאות – כבר אי אפשר היה להתעלם. רשות הצילום, הביקור, הסיקור והדיבור לאייל:

לקרוא את ההמשך »

דנמרק, אוגוסט 2014: יומן מסע / אני נמצאת כאן

8 בנובמבר, 2017
10561162_910393512307838_1396733537_n (Medium)
ובכן, ארזתי. מבקשת לציין בפרוטוקול שעזבתי אתכם בהפוגה הומניטרית. עם חזרתי, מצפה לכל הפחות להפסקת אש פלוס טיוטות מתקדמות להסכם. שלום, פשרה, פירוז. שמרו על עצמכם.

לקרוא את ההמשך »

קופנהגן, מה טוב בה? / המלצות לעיר הבירה של האומה המאושרת בעולם

6 בנובמבר, 2017
בחיי. הכל אמת, זו באמת המדינה הכי מאושרת בעולם

בחיי. זו באמת האומה הכי מאושרת בעולם. שלט פרסומת בשדה התעופה של קופנהגן

 

דנמרק היא באמת נס, כלכלי, חברתי, אסתטי, נס מעשה ידי אדם. זו אומה קטנה עם היסטוריה קשה, שכבר שנים מובילה את ראש מצעד האושר, הרווחה בסקרים מעמיקים ובלתי תלויים, מדינה משגשגת שגם מטפחת היטב את האזרחים שלה. בדקתי הכצעקתה (ספוילר: כן) וכיצד ובשל מה זה ואיך. ולצד ההמלצות האופרטיביות, איך להיות מדינה שלא אוכלת את יושביה אלא מזינה אותם, הנה עוד כמה נקודות אור, מקומיות אבל משמחות מאוד.

לקרוא את ההמשך »

ברלין: הבונקר

6 בנובמבר, 2017
הנסיך הקטן שב משדה הקרב. הבונקר, במחווה אמנותית לא מתוכננת

הנסיך הקטן שב משדה הקרב. גרפיטי על קיר הבונקר, במחווה אמנותית שלא נאצרה על ידי הזוג בורוס

חגורת הבטון של אוסף בורוס הדוקה. בהחלט הדוקה. אוסף האמנות העדכני והתוסס ביותר בברלין חבוי מאחורי קירות בטון בגובה 18 מטר שעוביים מגיע לשלושה מטרים. החלונות, במקומות שבהם יש חלונות, הם לא יותר מחרכים צרים. המקום כולו נראה כמו כספת עצומה. את הרושם הזה מחזק הגג העבה שמרחף מעל הבניין, תלוי מעל פנטהאוז שקוף, כאילו היה מכסה ענק שהולך ונפתח; וצמחיית הפנטהאוז, שמתפרצת מעבר למעקות הגבוהים, נדמית כמו שלוחה של האוצרות שבפנים.

קוביית הבטון הזאת מקפלת 60 שנים דרמטיות של תהפוכות פוליטיות, כלכליות ותרבותיות. הגלריה הלוהטת בברלין נולדה כבונקר נאצי, שהפך לכלא סובייטי, שהפך למחסן לפירות טרופיים, שהפך למועדון טכנו, שהפך למשכנם המעוצב לעילא של המולטי־מיליונרים כריסטיאן וקארן בורוס, בנם, וכל עבודות האמנות שהם אוהבים.

בחמש הקומות וב־80 החדרים של הבונקר מוצגות כ־120 יצירות מהאוסף של הבורוסים. על תצוגת האמנות לא חתום אף אוצר, ואפילו הבורוסים עצמם לא מתהדרים בתואר הזה. אבל גם אם אין אוצר אנושי בתערוכה, הבונקר עצמו אורז את המבקרים ואת העבודות באותו חלל, פיזי ורגשי. המעבר מחלל קטן אחד למשנהו, האובדן המיידי של הקשר עם אור היום והעולם החיצון, הריח המסוים כל כך של אוויר דחוס בחללים סגורים, היעדר תחושת הכיוון, ובעיקר התלות המוחלטת במדריכה שיודעת לא רק על כל העבודות, אלא גם איך לעזאזל יוצאים מכאן – כל אלה מגישים את העבודות בהקשר מסוים. כך, כשהעין נתקלת בידית עדינה של דלת המוצמדת לאחד מקירות הבטון – זוהי אחת העבודות באוסף – אפשר לדמיין איך ברגע אחד האזעקות משתוללות, ומארבע הכניסות שועטים פנימה נוסעים מחפשי מקלט.

לקרוא את ההמשך »




מפה אינטראקטיבית