נתחיל מהסוף. מקרון מוזהב של Lenôtre

תמרצתי את עצמי: אם אסיים לארוז בזמן, תהיה לנו שעה לפני איסוף הילדות מהגנים ולפני טיסת הערב המאוחרת. מתברר ששיטת האסימונים עובדת עליי יופי, אם רק תחליפו אסימונים במקרונים.

ארזתי הכל, בעצמי, אף אחד לא נתן לי שום דבר להעביר, וכן, אני יודעת למה אתם שואלים.

לקרוא את ההמשך »

האורנג'רי. ציירת מעתיקה את הליצנים של André DERAIN

השאירו אותי לבד בעיר. כולם נסעו: מי לתל-אביב ומי לסקי. כמובן שקצת קשה לקטר על כמה ימי חופשה עצמאיים בפריז – אבל לא בלתי אפשרי. לכן, סוף השבוע הוקדש למנוחה בטלנית ולגיחה רכובה קצרה לכיוון המארה. אך כשהתחיל שבוע חדש הרגשתי שאני חייב לפתוח אותו ברגל ימין. בהתחשב בכך שהעוזרת מצלצלת בדלת בשמונה, חיפשתי מקום נעים ומעניין לבלות בו את הבוקר. אלא שיום שני הוא יום מנומנם במיוחד בעיר שגם כך לא מחבבת יקיצות מוקדמות מדי. למרבה התדהמה גיליתי שדווקא האורנג'רי (Musée de l’Orangerie) מקדים להיפתח כבר ב-09:00. אכן, הפתעה משמחת.

לקרוא את ההמשך »

תפקיד נוקשה המשתנה לפי שעות היום. Fabre d'Eglantine עובר מהבוקר לצהריים

אני מתנצלת מראש על חילול הקודש. סליחה על הכפירה בעיקר. אבל תצפית משתתפת אינטנסיבית, עשרות כוסות קפה הפוך, מאות קפה נואזט (נגיע לזה), עשרות סלטים (נדבר על זה) וכמה כוסות של קיר על בסיס ריזלינג (עזבו. יש דברים שהשתיקה יפה להם) הסמיכו אותי לקבוע: פריז זקוקה לבית קפה תל אביבי. לקרוא את ההמשך »

ולחדשות הטובות בהרחבה (ולקח לי זמן להבין שמדובר ברמז מטרים)

12, 13, 9, 11, 10. נכון שאנחנו מקפידים להקשיב לאתר מזג האוויר של הביביסי, שמציע לנו תמיד את התחזית האופטימית ביותר, אבל הפעם גם המציאות מיישרת קו. כבר קצת פחות קר. בצהרי יום שישי נרשמו במדי החום של בתי המרקחת 10 מעלות, והמבנים היפים של הרובע השני השתקפו בחלונות הראווה שלהם, באדיבותה של שמש גחמנית.

לקרוא את ההמשך »