בדרך ל. מתחת לעננים

~ האביב, ונסיעות של אחרים לאיטליה, ודברים שאני כותבת עכשיו, הזכירו לי את הטיול הזה, ואת הטור הזה, שמעולם לא פורסם. הריהו ~

היה לי תירוץ טוב, היתה לנו הזדמנות, יחד ביצענו את הפשע המושלם. שתי חברות, בינינו שש עשרה שנות הכרות, ארבעה ילדים ושני בעלים שהתגייסו כדי לעזור לנו לחרוץ לשון למציאות. נסענו לאיטליה בחטף כמעט, הישג מרהיב. כשסאלי מספרת להארי על יחסיה עם ג'ו, זה שהיא כמעט התחתנה איתו, אלא שהוא רצה לשמור על החופש, הספונטניות, הלחלוחית, היא מסכמת: "בסופו של דבר, מעולם לא נסענו לרומא בהתראה של רגע". "וסקס על רצפת המטבח?", ברר הארי. "אף פעם", מודה סאלי. "אריחי הקרמיקה המקסיקניים קרים וקשים". אני לפחות נסעתי לרומא.

נפגשנו בפיומיצ'ינו, שדה התעופה האיטלקי, עשרה ימים בדיוק אחרי שכתבתי לה בג'יטוק: "יש לי שאלה, אבל תשמרי על ראש פתוח". עשרה ימים בשבילנו הם התראה של רגע.

(המשך…)

הוטל דה וויל. אחד הטבורים היפים המושכים של העיר

הספר "מפריז אל הירח" של כתב הניו יורקר, אדם גופניק, שכב אצלנו בארון יותר משנה. קניתי אותו באחת מחנויות הספרים באנגלית בגדה השמאלית, לפי המלצה של חבר, בועז גאון. בועז חי כמה שנים בניו יורק, די זמן כדי להתאהב בגופניק ובכתיבתו, די זמן כדי לכתוב יומן מסע משלו, בשם "המקום שבו נגמרת אמריקה". לגופניק נגמרה אמריקה בשנת 1995, אז הוא הגיע לפריז עם אשתו, הקולנוענית מרתה פרקר, ובנם, לוק אודן, מתוך החלטה לחיות בעיר חמש שנים, עד למפנה המילניום.
הקריאה בספר המצוין של גופניק היא בלתי נסבלת, פשוט כי היא מעוררת קנאה אינסופית.

(המשך…)

תפקיד נוקשה המשתנה לפי שעות היום. Fabre d'Eglantine עובר מהבוקר לצהריים

אני מתנצלת מראש על חילול הקודש. סליחה על הכפירה בעיקר. אבל תצפית משתתפת אינטנסיבית, עשרות כוסות קפה הפוך, מאות קפה נואזט (נגיע לזה), עשרות סלטים (נדבר על זה) וכמה כוסות של קיר על בסיס ריזלינג (עזבו. יש דברים שהשתיקה יפה להם) הסמיכו אותי לקבוע: פריז זקוקה לבית קפה תל אביבי. (המשך…)

קפה וקרואסון וטרטן ומיץ תפוזים. בוקר על השולחן היחיד שתפס שמש בכיכר

השבוע נפל דבר: שבעתי. אכלתי עם חבר לעבודה בקיטשן גלרי בי, מסעדה חדשה ואופנתית בגדה השמאלית. הקגב, כפי שהיא מכונה לפי ראשי התיבות של שמה, היא אחותה הקטנה והמצליחה של זה קיטשן גלרי המפורסמת. גם במסעדת האחות האוכל היה עדין מסקרן ומצוין, משלב, כמקובל בימינו, את קפדנות הבישול הצרפתי המדויק עם התיבול האסייאתי ותוצרת השוק היומית. הראשונות היו מפלרטטות ומקסימות, העיקריות, כדרכן, היו בסדר, ומרק השוקולד הלבן בוואסאבי עם נשיקות מרנג קטנות, היה סיום מוחץ לארוחה. היה אופנתי, היה עדכני, היה ממש טעים. וממש מספיק.

(המשך…)

מה זה הדבר הזה? מתוך מיצב בגלריה בגדה השמאלית

בעיות בדיקדוק הן לגמרי פאסה קומפוזה. הקושי האמיתי הוא להחליט בין גוף שני רבים המכבד והמרוחק ובין גוף שני יחיד, העממיקו, בין "הירצה מכובדי לשתות קפה?", לבין "רוצה קפה, אחי?". מאדאם רוזנבלום מתלבטת

סילחו לי על הצרפתית, אבל לכי תכתבי על סוגיית הפניה ברבים, כשאין שום דרך בעולם לתעתק את שם הפועל vousvoyer לעברית.
תנאי ידוע מראש בחיים בצרפת, היה שחלק מהמפגשים שלנו יתנהלו בגוף שני רבים, אותו vous מפורסם, גם כשהאדם שממולנו יהיה באופן ברור אחד ויחיד. השאלה למי פונים איך היא היסוס זעיר וקבוע, שמרים את ראשו לפני תחילתה של כל שיחה.

(המשך…)

תקראו לו גנן, תקראו לו מטפח השראה. עובד חיוני בגן של מונה בז'יברני

מוזה, כידוע, זאת המצאה של עצלנים. אליזבת גילברט, מחברת רב המכר "לאכול להתפלל לאהוב", הרצתה על יצירה והשראה (להשיג באתר TED, שמגייס את טובי המרצים בעולם להרצאות מצולמות, בסניף האינטרנט הסמוך לביתכם). ממרום מיליוני העותקים שמכר ספרה, מעלה גילברט בהרצאתה הסוחפת הצעה שאי אפשר לסרב לה: עזבו אתכם מהשראה. השראה היא דבר נפלא, אלא שהיא עצמאית כמו הרוח, באה והולכת כאוות נפשה. רוצים ליצור? לכו לעבוד.

(המשך…)

בף בורגיניון. מהביסטרו מתחת לבית

התחושה המשונה ביציאה מהסרט "ג'ולי וג'וליה", הוא הנינוחות המוחלטת שבה אנחנו פוסעים מהקולנוע אל המטרו. רק כשאנחנו תופסים מקום בעמידה מול אחת הדלתות האוטומטיות של קו 1, אנחנו מבחינים בהעדרו של קריז בלתי נשלט שמדהיר אותך, נניח, לשדוד פוא גרא משולהב בקלוודוס מאיזה ביסטרו מזדמן. שעתיים וקצת של בישול צרפתי, שמתרחש בפריז ובניו יורק – או קיי, קווינס – שתיים מתוך שלוש הערים האהובות עלינו בתבל והמרעיבות אותנו ללא תקנה, ואנחנו חוזרים הביתה בלי לחרוג מהתכניות לאיזה סטייק ותפוחי אדמה מוקרמים, רק כדי להספיק לשחרר את הבייביסיטר לפני המטרו האחרון. הייתכן שמתינות היא השחור החדש?

(המשך…)

בית. באשר הוא

נהג המונית שאסף אותנו משארל דה גול נכנס לפריז דרך פורט דה מונטריי במקום דרך פורט דה ונסן, העליה הקבועה שמובילה אלינו הביתה. באחת עשרה וחצי בלילה שולי הרובע העשרים רחשו חיים. זה היה מקום יפה, המקום שאליו הגענו, גם אם קצת בלוי בקצותיו. גברים משופמים ישבו ליד שולחנות קטנים על מדרכות צרות סמוכות לכביש, כאילו לא עומדים לסגור הכל תוך חצי שעה. היא הפתיעה אותי, העיר הזאת, עם המבנים האירופאיים המפוארים והמוזנחים שלה, דגדגה אותי בתסיסתה העדינה, והיה נדמה לי שכבר הייתי כאן פעם, לפני שנים.

(המשך…)

הטירה של דיסני. פוטו-טופ

היכנעי בלי תנאים, הפצרתי בעצמי, רק ליום אחד. שימי בצד את הביקורת הסוציולוגית, תני למיסחור השתלטני לעשות את שלו, סלחי להם על שלימדו את הילדות שלך איך תופסים נסיכים, ופשוט תיהני.
הקטנה הגיעה לגיל שלוש המכובד, ובמקום לקחת אותה להר מירון, לקצץ את תלתליה וכך להכריז על תום עידן הינקות, החלטנו לחשוף אותה לחלק מהעובדות הכואבות של החיים.

(המשך…)

להסתכל על השעון מתוך סקרנות בלבד

הייתי רושמת פטנט על השיטה הזאת. את הכנסים המקצועיים המציאו בשביל מי שלא עושה מילואים, את חופשות הכתיבה בשביל מי שלא עושה גם לא כנסים מקצועיים. הכתיבה היא התירוץ הנפלא שלי.
עשו את זה קודם לפניי, זה לא משנה. העובדה שאנחנו מצליחים לממש את זה נראית לי כמו נס. ובגלל שזה נס, אני משתדלת לא לשנות כלום בתנאים הסביבתיים כשאני מניפה את שרביט הקסמים, כלומר כותבת ביומן המשפחתי: "כנרת נוסעת לכתוב". ולכן, בכל פעם מחדש, אני נוסעת לאותה עיר, ורנון שליד ז'יברני, שנבחרה אז באקראי ונמצא כי טובה היא, עולה על אותה רכבת, כלומר מפסידה בדקה האחרונה את זאת של 10:20 ואז לוקחת את ההיא של 11:20, ונשארת כמה שבעל הצימר, מר קודרלייה, מרשה לי, אחרי שהוא מברר מתי עתיד להגיע האורח הבא. לוקחת איתי מעט בגדים, ספרים, מצלמה, פנקס, וכמובן את המחשב ואת הכבלים שלו ודיסק או קי, ליתר בטחון.

(המשך…)