עניין של פועל בניין / שפץ נא 6 // פהד חלבי

29 בדצמבר, 2016

 

פהד 1

פהד 1

לקרוא את ההמשך »

אל אל הפועל / שפץ נא 5 // כנרת רוזנבלום

28 בדצמבר, 2016

 

img_1583b

לקרוא את ההמשך »

על מה אני מדברת כשאני מדברת על גג דולף? / שפץ נא 4 // ארנה קזין

27 בדצמבר, 2016

 

גג פלסטיק סדוק פלוס פוליגג

גג פלסטיק מוטלא, מאוחה בפוליגג (למצולם אין קשר לטקסט. אבל הגשם האחרון הראה שהוא עדיין סדוק)

לכאורה, אני מדברת על גג מסוים ברחוב הקישון בפלורנטין. גג של דירה בדמי מפתח, שהיתה בחזקתי במשך כ-15 שנים. שני חללים גדולים, מרצפות קרמיקה חומות. חלונות רחבים, תקרות גבוהות. הרבה אבק ופיח של נגריות, של רחובות ללא עצים, של שכונה בבנייה מתמדת ופקקי תנועה עצבניים.

דירה שבה הייתי עוברת עם מטלית ומטאטאת. עוברת עם מטלית ומטאטאת. כל העת. ויושבת ועובדת ליד שולחן עבודה גדול מעץ במרכז החלל שהוא גם מטבח. ושומעת את קולות התקתוק מהבניינים הסמוכים, ובכל פעם בטוחה שאלה שכניי הסופרים, שעמלים על מכונות הכתיבה שלהם, ואני קצת מקנאה בהם, כמה הם כותבים מהר ובהתמדה. ובכל פעם עוברים כמה רגעים לפני שאני נזכרת שאלה תקתוקי מכונות התפירה מהמתפרות הסמוכות, וזה מרגיע אותי לרגע, ואני מביטה סביב, ומחבבת בסך הכל את הבית שלי – הוא קטן ומרווח, וכרגע ניקיתי אותו, והוא שטוף באור חמים.

לקרוא את ההמשך »

בית בשבע מערכות / שפץ נא 3 // עמית כנעני

26 בדצמבר, 2016

 

פרק ראשון ובו

היה היה                                                                                                       צילומים: עמית כנעני

פרק ראשון ובו יסופר: בית

בית הוא המקום שבו דבקים הזכרונות והופכים לממשות, המקום שאליו תשאף לחזור כשקשה. לפחות ככה זה אמור להיות.

הסיפור הזה מתחיל לפני הרבה שנים, בבית שהיה שייך לסבתא של יוסי. היינו נשואים, ובהריון, והבית היה מבוך פולני עתיק של מסדרונות צפופים, גומחות שברי היה לך שתמצא בהן קריסטל משתקף במראה זעירה, ספרי קודש, טפטים מתקלפים בצבעי זוועה ואמבטיה בצבעי גועל. עד שהגעתי, יוסי היה ישן בסלון בגלל שחדר השינה היה עדיין כולו סבתא.

השיפוץ ההוא היה שיפוץ של תקווה, בניית בית לנו ולילדים שיבואו, בית לספרים של שנינו (ולספרי הקודש), וכשסיימנו אותו ישבנו ביחד בסלון הבהיר שבו לא הייתה אף גומחה וציפינו לילדה שתבוא. כשהבאנו את תמר הביתה בפעם הראשונה הנחתי אותה על הספה ונשבעתי לה שיהיה לה בית.

לקרוא את ההמשך »

החיים בהווה הארעי / שפץ נא 2 // רונית כפיר

25 בדצמבר, 2016

 

הרצפה, כולל הפוגות ברצפה, המרחבים שקשה למלא, הקיר הירוק, צילומים: טל סיון-צפורין

הרצפה, כולל הפוגות ברצפה, המרחבים שקשה למלא, הקיר הירוק, והטפט שבכל זאת ולמרות           צילומים: טל סיון-צפורין

המעבר ממרכז תל אביב ליישוב מוקף יער ושדות, מדירה לבית פרטי, מ-90 מ"ר ל-240, הפך אותנו גם מבעלי בית לשוכרים.

הדירה שלנו בתל אביב היתה הפרויקט הכמעט ראשון שלי בעיצוב פנים. והיא היתה שלי כל כולה. עיצבתי בה כל מעבר ופינה, כל מפסק ומגירה, כך שתתאים לצרכים ולטעם שלנו. במשך שנים, כל כניסה לבית היתה גל של התרגשות מאוהבת, במיוחד אחרי היעדרות של יותר מיומיים. הבית הזה מילא אותי שמחה, גאווה ואהבה.

כשהתחלנו לחפש בתים מחוץ לעיר, מתוך הסכמה להרפתקה שאולי בכלל לא תתממש, חיפשתי בית שאוכל להרגיש בו טוב גם בלי לשנות את כולו.

כשפתחנו את השער לחצר שלנו, נגלה מולי חלום שאפילו לא ידעתי שיש לי ("אין גבול לכמות האנשים שאפשר לארח כאן!" היתה המחשבה הראשונה שיצאה מראשי אל פי). רק נכנסת לראות אם זה נורמלי מבפנים, אמרתי. ואכן, התכנון הבסיסי של הבית היה מוצלח, ולעומת זוועות אייטיז אחרות בהן ביקרנו ביישוב בשבועות הקודמים, הבית גם היה כמעט טאבולה ראסה: גוונים נייטרליים של רצפה, חלונות, ארונות וקרמיקות – כל מה שאי אפשר לשנות בבית שכור. ההחלטה התקבלה באותו הבוקר.

התלבשתי על הבית, התחלתי צובעת בו קירות, מחליפה גופי תאורה וקונה עוד ועוד שטיחים שיכסו את הרצפה והתחלתי להכיר את התסכולים של חיים בבית שכור.

לקרוא את ההמשך »

פרויקט חג המולד 2016 / שפץ נא // כנרת רוזנבלום

24 בדצמבר, 2016

 

מקדחים, אשוחים, מטוטלות: אף על פי כן נוע אנוע

מקדחים, אשוחים, מטוטלות: אף על פי כן נוע אנוע

את הסיפור הזה אפשר היה להתחיל ולגמור בשני אריחי קרמיקה. ובזריקת טטנוס אחת קטנה.

או שאפשר להעביר קו בין כל עבודות השיפוצים שאליהן נקלעתי בשנים האחרונות:

לקרוא את ההמשך »

"צחור המטפחת", או ביקור הגברת הקטנה-גדולה

23 בנובמבר, 2016
סטניה ורוצלבסקי, בת עשרים בערך

סטניה ורוצלבסקי, בת עשרים בערך

1.

סיפור המעמקים של התערוכה "צחור המטפחת" הוא סיפור של מוות וסיפור של חיים, לא פחות. בסיפור הזה יש שתי שבעות. הן שונות בתכלית, אבל בסופו של דבר, שבעה היא שבעה, עם רוגעלך וקרובים, ורחוקים שמציגים את עצמם פתאום, וצחוק ובכי.

בסופה של השבעה האחת, כסאות הפלסטיק נערמו בחזרה בחצר, מחכים להזדמנויות משמחות מאלה, כלי ההגשה הועלו לארונות הגבוהים, ושאריות האוכל, שהובאו באהבה ובנחמה, אופסנו בקופסאות פלסטיק לארוחות העתידיות. ימים מעטים קודם לכן, מלאני, האשה-מטפלת-כוח טבע, עוד סחבה והאכילה והשכיבה ולחלחה שפתיים ובעיקר ישבה בסמוך, שעות על שעות, בידיעה ובבטחון. עכשיו, בשעות הספורות שהבית עמד לרשותה הבלעדי, היתה לסופת ההוריקן מלאני, והחזירה את הבית לקדמותו, ביסודיות, ביעילות ובתבונה. משונה היה לחזור מהקבר הביתה, כאילו דבר לא קרה. אבל ברווחה הארעית שסדר וניקיון מעניקים, אפשר היה לנצל את ההזדמנות שהתקבצנו מכנפות תבל ואת שמש החורף הנעימה, ולצלם את הנכדים בצילום השנתי של ט"ו בשבט, שמסמן את כמה שהם גדלים, אלה, וכמה אנחנו משתדלים לא לקטון לצדם.

כשחזרנו לאותו הבית, בהרכב מצומצם בהרבה, מהעליה לקבר בשלושים (פינת הגאון: קבורה חילונית והסתופפות בחיק המנהגים היהודיים החכמים כל כך), כבר היו שני ארגזים בסלון, פרוקים למחצה. שאריות מהחנות שנסגרה, שאריות מהמפעל שנסגר עוד קודם, שאריות מהשבעה הקודמת. היו כמה דברים שהוא ביקש להראות לי, הרי הילדות תופרות, אולי ירצו סרטי תפירה, או קישוטי בד מסולסלים. לקרוא את ההמשך »

גבולות הלוחות הטקטוניים / מיטל שרון, חלק 2

24 באוגוסט, 2016

תקציר הפרק הקודם: ועברו השנים והגיע תורי באמת לעבור לגור באירופה לרגע. בסוף אוגוסט אני והמשפחה הקטנה שלי עוברים לגור בניס, עיר ואיזור שכל מטרתם היא לנקות את הראש מדאגות, ולהתרכז בנופים יפים, אנשים יפים, חנויות יפות, מכוניות יפות וצרכנות נהנתנית. והנה, בחגיגות יום העצמאות של צרפת, הטרור מגיע גם לשם. והמחשבה הראשונה שלי היא: אוי ואבוי. אוי ואבוי על כל האנשים שמתו ונפצעו וחוו את האימה. אוי ואבוי על המשפחות והחברים שלהם. אוי ואבוי על העיר הזאת, שפתאום תצטרך להכניס את שיקולי הביטחון גבוה יותר בסדר העדיפויות שלה, אוי ואבוי. מחלת הפחד הקיומי הגיעה גם לשם והיא הולכת להדביק את כל האזור ולהרוס את הפנטזיה שלי.

משהו משהו

תחריט מתוך המדריך "המחליק האמיתי", Ambroise Tardieu, 1813

והפעם:

והמחשבה השנייה שלי מדלגת במהירות לטיילת של תל-אביב-יפו, וליתר דיוק ליום אחד ב-1 ביוני 2001.

לקרוא את ההמשך »

גבולות הלוחות הטקטוניים / מיטל שרון, חלק 1

21 באוגוסט, 2016
IMG_0789

סבון דה מרסיי, ייבוא אישי חבול מאקס אן פרובנס

הקדמה
(כנרת)

העולם, בשנים האחרונות, הוא לא מה שידענו עליו. הוא מבעבע וכבר לא יודע להכיל את עצמו. אולי זה התחיל עם סיני, כשגן העדן אבד. המקום שאליו הגוף עורג מאליו, חלקה תמה שבה אפשר לנמנם קצת, להוריד מגננות, הפך להיות מלכודת מסוכנת. בפועל או לא בפועל; בתאונות דרכים תמיד נהרגים יותר וכולנו ממילא נמות מסרטן ומהתקפי לב. כך או כך, לסיני אנחנו כבר לא נוסעים. 

ליד איזו בריכה יפה השבוע, מעבר לכתף המרוחה היטב בקרם הגנה, קלטתי שבריר שיחה: אני לא הולך לההרג במחנה יודה, הודיע הבעל לאשתו, לא אכפת לי כמה טעים שם. בשום פנים ואופן, אני לא הולך לההרג שם! זה היה חמש דקות אחרי שהילדים הופתעו על ידי סבתם בנסיעה לאיזה קלאב טורקי הכל כלול. והילדה שוטטה במדשאה הרחבה, ולחשה, מאושרת, לתוך הטלפון: אני לא מאמינה שאני נוסעת עוד פעם לחו"ל!  (כן, יש לי שתי כתפיים מרוחות היטב לקלוט מעבר להן שברירי שיחות). 

זאת לא בהכרח תכנית גרועה, להישאר איתו במלון, כשהילדים נשלחים לאי שם. שבע דקות בגן עדן יכולות, מבחינתי, להפוך בקלות ל-22 שעות בגן עדן (ולא, אני גם לא עיוורת לאפשרות שהן יהפכו ל-22 שעות בגיהנום). ואיזה מזל (ושכל. וחרדות), שהשנה, בילינו בדרום צרפת דווקא את ערב ה-14 ביולי (לא בלי פחד), וביום העצמאות עצמו היינו עייפות מכדי להצטופף בין ההמונים לראות זיקוקים? 

אבל מה קורה כשהארץ שאליה תכננת לעבור, חודשים של הכנות, אולי שנים של חלומות, הופכת פתאום למחוז-חפץ-חשוד? יש לי חברה שמחשבת את מסלולה מחדש בטורקיה. חברים אחרים עשו בדיוק הקיץ רילוקיישן לדאלאס. לא הספקנו לדבר על זה. אולי עדיף שלא. אולי הם, אולי כולנו, בונים על זה שהברק לא יכה פעמיים באותו מקום. בפריז הוא היכה פעמיים. עד כה. יש לי חברים שעברו הקיץ לפריז. 

מיטל שרון, חברה לעט, כבר אורזת. בעוד כמה ימים היא עוברת, על משפחתה הישראלית הקטנה, לניס. 

רשות הכתיבה למיטל:

לקרוא את ההמשך »

משבר הגז. Making Of The Making Of #תיקבניין1

28 בפברואר, 2016

 

משבר הגז הפרטי. ציור: תמי בצלאלי

{משבר הגז, הגרסה הביתית. ציור: תמי בצלאלי}

 

אני מתחילה מהאמצע. יש לי עוד הרבה מה לספר על כל מה שהיה קודם; חלק גם אספר.

אבל ביום חמישי שעבר, רגע לפני שירד הערב ועלה סופהשבוע, בדרכי הביתה הרחתי ריח של גז. לקרוא את ההמשך »