מדרידים / Sala De Despiece ודברים טובים אחרים

4 בנובמבר, 2017
קרפצ'יו כמו שקרפצ'יו צריך להיות. Sala des Despieces

קרפצ'יו כמו שקרפצ'יו צריך להיות. Sala de Despiece

 

למדריד נסענו בתיאום מושלם עם מזג האוויר. בזמן שעל ישראל התרגשה סופה, עוד אחת, במדריד טיילנו מתחת לשמש צהבהבה, שמיים בכחול אמיתי וקור שהזכיר לנו שאנחנו בכל זאת באירופה. אין עיר שהשמש לא מחמיאה לה, אבל יותר משהשמש החמיאה למדריד, היא החמיאה לנו, ובעיקר לו, בהצדקת הבחירה המשונה שלו. מי נוסע למדריד?

לקרוא את ההמשך »

מה הסוד שלך, כנרת? מלונות מומלצים בפריז

4 בנובמבר, 2017
jan2011a 447 (Medium)
רבים שואלים אותי: מה הסוד שלך, כנרת?

הייתי רוצה להאמין שהם מתכוונים ל-Je ne sais quoi המפורסם שלי, אבל הוא, ככל הנראה, סודי עד כדי כך, שאף אחד לא באמת שואל אותי עליו.

לעומת זאת, רבים שואלים אותי, ברחוב, במייל, בווטסאפ, דרך עמוד הפייסבוק של "פריזאית", על איזה מלון בפריז אני יכולה להמליץ. אז נכון, אני מבקרת הרבה יותר במוזיאונים, מאפיות, מגדניות, מסעדות, חנויות, רחובות, כיכרות, שווקים, פינות נסתרות ודירות בפריז מאשר במלונות. אבל אם לוחצים אותי, אני מודה: יש רשימה. היא באמת קצת סודית, כי עד עכשיו הפצתי אותה בעיקר לחברים. היא כוללת מלונות שאספתי מתוך סקירות, שלל ביקורות ופידבקים של חברים. רוב המלונות כאן, פרט לאחד, הם מקטגוריית החמודים וה-Affordable, שזה אף פעם לא זול באמת (המלון הזול והטוב היחיד שאני מכירה הוא מלון שממומן מחשבון חברה), אבל ככל הנראה אפשרי ומשתלם.

קבלו אותה, את רשימת ההמלצות על מלונות:

לקרוא את ההמשך »

פריז לאוהבים ולאהובה אחת קטנה / גליה פסטרנק

13 באוקטובר, 2017
גליה פסטרנק ושמיים פריזאיים

שמיים פריזאיים ואחת ששבה לפריז אחרי 17 שנה, עם בעל ותינוקת. כל הצילומים: גליה פסטרנק

כמעט 17 שנה חלפו מאז שעזבתי את פריז אהובתי, אחרי שגרתי בה שנה שלמה. התגעגעתי כל הזמן אבל בסוף תמיד העדפתי לנסוע למקומות אחרים. הבלתי צפוי קרה ודני בן הזוג שלי עשה לי הפתעה ולקח אותי ממש לשם, יחד עם אלינורי בתנו התינוקת, לכבוד יום הולדתי ה 40.

הלך הרוח בו אני מתנהלת בימים אלו, עם שלושה ילדים, תערוכה על האש, משרת הוראה חדשה וניהול משק בית הוא חפוז, טרוף, הישרדותי, סיזיפי. אין לי דקה למרוט שערה סוררת מהגבה. ככה אני מתהלכת, As Is, עם מה שנפל עלי מהארון, בתקווה שלא שכחתי לשים חזיה או לקחת טלפון. כך, במצב הזה בדיוק, נשלפתי לפריז. הו פריז, ריח המטרו השרוף שלך, צינת הבוקר ברחוב, הקלושארים והצוענים, הציניות וההומור של הזבנים ונותני השירות, מליון חנויות הספרים ובתי הקולנוע הקטנים, יפה יפה ואהובה אהובה.

פחדתי שאגיע במצב הרוח הרומנטי המסוכן שלי, שתמיד טומן בחובו אכזבות. למה לא הספקנו את זה, ואיך היה ככה פעם אז והשתנה, לא מאמינה שלא קניתי את זה וזה.

לקרוא את ההמשך »

יומני הקפטניות / יומני מסע יפים במיוחד

16 בספטמבר, 2017

cof

אביו הרוחני של בלוג, אגב, היה פעם CLog. קפטיין'ס לוג. ואולי לא מקרי בעצם, "פריזאית" והכל, שאין בלוגים שאני אוהבת יותר מיומני מסע, שיש בהם גם גילוי עולמות וגם גילוי לב, גם כתיבה טובה וצילומים יפים, אם אפשר. הנה כמה עכשוויים, שאסור להחמיץ, במיוחד בחגים, שנותנים קצת אוויר לשיטוט מעמיק יותר.

לקרוא את ההמשך »

מרסי, קולט / אייל דה ליאו

12 ביולי, 2017
collette
0
שרה אנדמן ואמא שלה, קולט רוסו, הודיעו היום, לתדהמת קהל מעריציהן, כי אחרי עשרים שנות פעילות, קולט, החנות המיתולוגית שפתחו ב-1997 תסגר בסוף השנה, ליתר דיוק ב-20 בדצמבר 2017.
הציניקנים הקרובים לא הזילו דמעה. בשנים האחרונות קולט הפכה לדבר ההפוך ממה שייצגה בתחילת דרכה: קולט היתה לפינת הרחוב הקשה בפריז, במיוחד בשבועות האופנה; מוקד עלייה לרגל לתיירים, מכונת קולבוריישנז מתישה. משהו אבד בנשמה הבועטת – הישר לתוך הקופה הרושמת.
תמה תקופה, צייצה ונסה פרידמן מהניו יורק טיימס.

לקרוא את ההמשך »

מלון דואו, המארה

12 ביוני, 2017
Hôtel Duo. ממוקם בלב המארה, אינטימי, נקי וקטן

Hôtel Duo. ממוקם בלב המארה, אינטימי, נקי וקטן

מלון Duo ממוקם ב-Rue Du Temple, ממש בלב המארה, בין שפע מאפיות, מסעדות וחנויות בגדים מצוינות, ממש במרכז העניינים ובמרחק הליכה מכל מה שחשוב בגדה הימנית בפריז. המלון עצמו קטן ואינטימי, מעוצב בצבעוניות צרפתית, בשילוב בין קורות עץ עתיקות לעיצוב מודרני והוא בכללתו שובה לב.

החדרים, נקיים ונעימים, בקבלה זכינו למענה מסביר פנים וידידותי לכל בקשותינו.

לקרוא את ההמשך »

מתיקות נטולת סוכר / רוני זינגר כותבת מפריז

10 ביוני, 2017
אולי סוכר אסור, אבל שומן בכיף. וקפה

התמונה מכילה סוכר; הקפה לא. קפה הוגו, פלאס דה ווז' ::: צילומים: רוני זינגר

ידעתי, פשוט ידעתי שזה מה שיקרה, כשפתחתי את האינסטגרם, בעודי יושבת בשארל דה גול ממתינה לקריאה אחרונה לנוסעים תל אביבה. 

ידידה שהגיעה לפריז ביום שבו אני עזבתי, מיהרה למלא את חשבון התמונות שלה בתוך שעות באין ספור חנויות, רחובות ומסעדות שלא ביקרתי בהם. זה המשיך ביום למחרת כשמכרה נוספת נחתה בעיר, ובעוד אני מתמודדת כבר בבית עם הררי הכביסה של-אחרי-טיול, נאלצתי לספוג מראות נוספים של פסאז׳ים, ויטראז׳ים ואקלרים שלא הכרתי. הטור הפריזאי של דב אלפון ב״הארץ״ לא איחר להוסיף את שלו, כשהתברר יומיים לאחר חזרתנו שממש כשהסתובבנו בסן מישל, התחוללה מיני-דרמה סביב שתי חנויות ספרים מוסדיות, שמתכוונות להתאחד למורת לבם של בעלי החנויות ברובע.

אז מה כן עשינו בימים המעטים מדי בהם ביקרנו בעיר? או. בזמן שכל הדברים הנכונים קרו אצל אחרים, ישבנו בן זוגי ואני בקפה רויאל טורן, משקיפים בדממה על הרחוב, בולעים בעיניים את זכות המבט הראשון, כמו שקרא לזה יאיר גרבוז בספר הישן והאהוב אודות העיר.

לקרוא את ההמשך »

FoMO, FoFoMO, CoFoMO: לונדון 2017

29 באפריל, 2017
הנוף בהשתקפות הזגוגיות בקומה העליונה של הטייט מודרן החדש

הנוף בהשתקפות הזגוגיות בקומה העליונה של הטייט מודרן החדש

ללונדון נסעתי חולה ב-FoFoMO.

FOMO כבר כולם מכירים: הפחד להחמיץ, Fear of Missing Out. הרי לונדון גם ענקית וגם עשירה וגם תוססת, ולא רק שאנחנו ארבעה אלא גם אחת מאיתנו היא בעלת תיאבון בלתי ניתן לסיפוק בעיקר כשהיא מגיעה לעיר גדולה חדשה-ישנה. אז הצטיידתי מראש ב-Fear of Fear of Missing Out.

לקרוא את ההמשך »

געגוע לגעגוע

1 באפריל, 2017

 

אוטופיה. איור: יזהר כהן

אוטופיה. איור: יזהר כהן

לפריז התגעגעתי עוד כשחייתי בה. יש דברים כאלה, כמו סוכריית הקרמל מנגו פסיפלורה של ז'אק ז'נאן. כשהיא נמסה בפה, אפשר לטעום בו זמנית אותה, ואת העדרה.

פריז עוטפת, מלטפת את כל החושים, אבל לתפוס אותה אפשר רק כמו שתופסים בועת סבון. חבל אפילו לנסות. אולי בגלל זה, זאת העיר שבה בכל פינה אנשים כותבים. עוד לפני שהם מצלמים, יושבים ומתעדים בכתב יד צפוף במחברות נייר, מנסים ללכוד פרפרים במעופם.

אחרי שלוש שנים בפריז, כשעמדנו לחזור לישראל, סיפרנו למלצרית בקפה השכונתי, לשכנים ברובע ה-12, למורות בבית הספר. התשובה של כולם היתה אחידה ומשונה: C’est un choix, הם אמרו כולם. זאת בחירה.

לקרוא את ההמשך »

הפער / שפץ נא 8 // מיטל שרון

31 בדצמבר, 2016

 

פריז, בית, הפנים החוצה, עכשיו לפני שבע שנים בערך צילום: כ.ר

פריז, בית, הפנים החוצה, עכשיו לפני שבע שנים בערך                                                                 צילום: כ.ר

1
לפני שגרתי באירופה, תהיתי כמה זמן לוקח להתרגל לכל היופי הזה מסביב. זו לא סתם מליצה. בערים אירופאיות יש בניינים בני מאות שנים, ארמונות, קתדרלות, גנים – המוני מבנים ועיצובים שכל תכליתם הוא לשמח את העין וכך גם את הלב. אבל השגרה חזקה יותר מכל אדריכל, והייתי בטוחה שגם אם מדובר בפלא עולם, ברגע שאתה עובר לידו כל יום בדרך לעבודה, אתה שבע ממנו, כי שום דבר בן מאות שנים לא יכול להיות רלוונטי יותר לחיי היומיום שלך מאשר המייל המעצבן הזה שקיבלת ממש שנייה לפני שכיבית את המחשב. ואיזה מין דבר זה, להיות שבע ממשהו שטובי הגאונים וטובי החרוצים עמלו קשה כדי להעמיד בפניך? איזה מין דבר זה שעינך הופכת גסה ביופי?

לקרוא את ההמשך »