ימים לבנים / אחרי אחרי החגים | השבועי 1

רציתי שלא ייגמר לעולם.

ובו זמנית, קיוויתי גם קצת שכן. והנה, שתי משאלותיי התגשמו. זה עתה נולד, הספר. התראיינתי כבר בעניינו, ביקרתי אותו בחנויות הספרים בארץ, אפילו הקראתי קטעים ממנו ברדיו, חגגתי לו – ולי – חגיגה גדולה, מלאת שמחה, הודיה ופליאה. והנה, גדל. פתאום אין לי עוד מה לעשות עבורו.

אני מנסה לחשוב עליו כמו גשר, או כיכר, שהסתיימה בנייתה, ועכשיו היא עומדת שם, בעולם, מארחת עליה עוברים ושבים, אולי לפעמים גם מאפשרת להם לעצור רגע, להרהר, אולי לנהל שיחה חשובה עם עובר אורח אחר. אבל אני לא יכולה שלא להרגיש לפעמים, בסתר ליבי, שזהו, זה היה כוכב שביט שחלף בעולם – אולי רק בעולמי – ודעך.

http://www.youtube.com/watch?v=NqsiU6ubrhY

ביום שישי התפרסם הטור האחרון של יאיר לפיד, שיהיה הפוליטיקאי אשר יהיה, הוא אחד מבעלי הטור שאהבתי לקרוא, עוד בסופשבוע בפורמט הקטן שלו. ההורים שלי קראו ידיעות, מעריב היה רק אצל סבתא שלי, מסודר על הספה עם הריפוד הדוקר, בסלון בקומה השלישית ברחוב קטן ליד הים. היינו נכנסים, האוכל היה כבר מוכן, ריחות מרק העוף והפאלש פילה כבר הצטמג לו היטב בתוך סיר הלחץ, השולחן כבר היה ערוך בצלחות פרחוניות שנמצאות היום בארון שלי, וסבתא שלי, היתה שקועה בפוטל הרך, עיניה משגיחות על הסרט הערבי שתיכף נגמר, מרוכזות בזמרים שופעי הבלורית ששרו על ארוסותיהם הסוררות.

הייתי מנצלת את דקותיו האחרונות של הסרט הערבי, פיתול אחרון בעלילה ודי, כדי לפשפש בינות לעמודי הכותרת הראשית עם הגרפיקה המיושנת והתעתיק המצחיק, ולמצוא את סופשבוע, עדיין בפורמט הקטן, ובו את המדור של יאיר לפיד. סיימתי אותו עוד לפני שסבתא שלי התרוממה לאיטה מהכורסה, כיבתה בלית ברירה את הטלויזיה ונאנחה: אח, איזו טרגדיה נהדרת.

שנים עברו, סבתא שלי, חובבת הטרגדיות הנהדרות, נפטרה, וזמן קצר אחר כך – גם סבתי השניה, שדווקא העדיפה קומדיות מינוריות. הפורמט של המוסף גדל, והוא התעבה ונעשה רציני וגם אני גדלתי, השתחררתי מהצבא, והתחלתי לעבוד שם, במוסף "סופשבוע" של מעריב. בעלי, האיש שלימים נישאתי לו, החליט לעזוב את תפקיד המפיק, ואני נכנסתי לנעליו העצומות.

וכך נעשיתי המפיקה שמנדנדת ליאיר לפיד שיעביר את המדור בזמן, כלומר בזמן בשבת בערב, ואז בראשון ואז – נו בבקשה, בשני – ואז, ביום שני, יום ירידת העיתון לדפוס, מפקססת אותו – המון ספרות להקיש במכשיר הפקס של המערכת – למאייר הקבוע שלו, יזהר כהן, שחי אז בלונדון. כל מה שידעתי על יזהר עד אז זה שהוא מאייר נהדר ואדיב להפליא, שתמיד פיקסס חזרה את האיורים שלו במהירות, משלים בתבונה ובהומור את מילותיו של יאיר, מעשיר אותו בפרשנות שהיא תמיד הומניסטית, ולעתים קרובות גם משעשעת או מעוררת מחשבה נוספת. ולעתים רחוקות, כך היה נדמה לי, היה האיור סונט במילים הכתובות, בישראלי-בשבילך שהיה בהן, אירוניה בריטית מרומזת. ומנומסת.

אחר כך גם כתבתי בעצמי ל"סופשבוע", ופעם אפילו זכיתי למחמאה מיאיר על כתבת עמוד, פרופיל של ציירת ישראלית, שאמר משהו על זה שאם אני אמשיך ככה, עוד יתנו לי את הטור שלו. זה לא קרה, כמובן וכידוע. אבל בחלוף השנים קיבלתי את "ביקור בית", טור של ביקורת בתי קפה ב"עכבר העיר", שאחר כך יצא גם כאסופת טורים והיה ל"עכבר הזהב" הראשון, ואחר כך הזמינו אותי לכתוב טור שבועי ב"ידיעות".

בעוד אנחנו, העורך ואני, חושבים על מה יהיה הטור, ולמה, נפלה משמיים הנסיעה לפריז, ונעשתה לי סיבה מצוינת לטור. הוא התפרסם מדי יום שני בידיעות המודפס וב-Ynet, והפך לציר שסביבו מתארגנים החיים שלי.

את הטור הראשון כתבתי בארץ, עוד לפני שנסענו, והוא התפרסם כשכבר הגענו לפריז. הוא זכה להמון תגובות. אחת מהן היתה מאחד, יזהר, שהדברים שכתבתי נגעו לליבו, והוא ונועה אשתו מזמינים אותנו להעזר בהם בקליטתנו בפריז, ואם להיות קונקרטיים – מזמינים אותנו למסיבת חנוכה אצלם בבית.

הוא לא זכר אותנו בכלל, כך התברר. האדיבות הידועה של יזהר התבררה כתכונה שהיא הרבה יותר מנימוס, היא נדיבות אמיתית וסקרנות עמוקה כלפי אנשים ותרבויות. נעשינו חברים טובים מאוד, נועה ויזהר ומ' ואני, מאלו שאני מתגעגעת אליהם ולנוכחות המיטיבה שלהם בחיינו יותר ממה שאני מתגעגעת לפריז עצמה.

השבוע, התפרסם הטור האחרון של יאיר לפיד, שממנו נעדרה הפעם הכותרת "לא סופי". כיאה למעמד, זה לא היה טור במשמעותו הקלאסית, אלא מאמר של שלושה עמודים, וגם האיור של יזהר לא היה אחד, אלא שלושה. ואלו היו טור יפה ואיור נהדר, שהיו בהם דברים להתגאות בהם, כלומר על שהתאפשרו, שלושים שנה של כתיבה רציפה, עשירה, שהניחה משהו בעולם, משהו והקול ב' שלו, הקול של יזהר. ובצדם, היו דברים להצטער עליו. המציאות של היום לא מאפשרת, כך נדמה, או לא מתגמלת, כזאת יציבות, כזאת מחויבות, כזאת קביעות.

התמזל מזלנו לתפוס פרפר במעופו, ופגשנו את יזהר בביקור מולדת קצר, והוא הרשה לי להציץ לטור המאויר האחרון בדרכו לדפוס, ומיד ידעתי: הוא לא יודע מה לעשות יותר עם ימי שני שלו*.

אני יודעת.

פעם נגדע לי טור באיבו. רענן שקד, כשדיבר בערב ההשקה של "סיפור אהבות", כבר גילה לכולם איך המחליף שלו פיטר אותי, כמו את שאר בעלי הטורים, באבחת מייל.

המייל ההוא, עם שורת הנושא הריקה והמכתב המצורף בן שתי השורות, הגיע באחת מארוחות הצהריים-ערב עד הלילה-נרדמים על הספה – שבהן י', נ' וגם ע' התארחו אצלנו. כך שהם זכו להזדמנות המפוקפקת לראות אותי אחוזת זעם, עלבון ותחושת ריקנות.

בסופו של דבר, התפרסמו ב"מפריזה" מאה טורים בדיוק, ועוד אחד נשמר במערכת, נפל בסדק שבין כתיבתו ובין ההחלטה להוריד את הטור. זה לא מעט. זה המון, הטור, שהתפרסם בידיעות ובמקביל ב-Ynet, זכה לקוראים קבועים והמון תגובות, והוא גם היה הגזע שממנו צמח הספין אוף "פריזאית".

וצריך להיות אסירת תודה על שנתיים של כתיבה אישית, כי טור זה תענוג אמיתי, ובמיוחד כשהוא נכתב מתוך עיר וסיטואציה שסיפקו לי שפע חומרים. טור שבועי הוא משימה מאתגרת ומתגמלת, שמאפשרת לך לנסח את חייך בכל שבוע מחדש. צריך להיות אסירת תודה. לקח לי זמן להתאושש – בואו נדבר גלויות: להפסיק להתאבל – על אובדנו של הטור.

כי כשאתה כותב טור שבועי, כתיבת הטור, ואז המשלוח שלו למערכת, ואז הדיאלוג הקצר עם העורך, ואז העמוד שמגיע להגהה אחרונה, ואז הפרסום שלו והתגובות לו, ואז מיד המחשבות שנודדות בחיפוש הנושא לטור הבא; כשאתה כותב טור שבועי הטור הוא המטרונום שמעניק קצב, לפעמים גם הטעמה לחייך. הטור הוא קוצב הלב שלך, גם אם אתה עובד על ספר באותו הזמן, ואפילו כבר מחזיק אתר נקרא, הדד ליין למשלוח הטור הוא הנושף בעורפך והמניע אותך. ומושיב אותך לכתוב. מדי שבוע.

*

וייחלתי, אחרי הספר, ייחלתי בעוונותיי, לתקופת כלום כזאת, לתקופה שבה אני לא צריכה יותר להחזיק לו את היד, להשיב על עוד שאלות בעניינו, או לבחור חולצה להצטלם בה בגינו, חיכיתי לרגע שבו הוא ייצא לי מהמערכת ויתחיל להתנהל לו לבד בעולם. אבל כמו שלפעמים קורה אחרי שילד מסתגל סוף סוף לגן שאליו הוא הולך, הוא משאיר אותי, האמא שלו, קצת לבד. קצת ריקה. אני יכולה לעשות משהו עם החיים שלי, כמובן. אבל אני יכולה גם לא.

ואני צריכה אולי להביט באומץ אל הימים הלבנים הבאים, ואני יכולה גם למלא אותם בדברים אחרים, אבל הם שם, מחכים לי בין הבטחה לאיום, כי לבבי עוד לא התרגל לעצמו, ואף פעם לא ידעתי למנות במתינות.

0

* טוויסט קטן בעלילה: לאחר כתיבת הטור, התברר שיזהר דווקא כן יודע מה לעשות עם ימי שני שלו. עכשיו הוא מאייר את הטור של שלמה ארצי.