טישי: מציץ ופוגע / שרון וובר-צביק

ברגע שהסתובבתי וראיתי את שמו על הקיר נשמתי עמוק. כבר שמעתי עליו, מלמלתי, ונכנסתי מהכיוון הלא נכון של התערוכה.

מהסוף.

ההתחלה קשה, אבל הסוף ברור – הוא כאן בפומפידו. הידקתי את הטלפון בכיס האחורי, ונשאבתי לתהליך.

טישי נולד בשנות העשרים בצ'כיה. לאחר מלחמת העולם השניה למד ציור בבית הספר לאומנויות בפראג. בשנת 1948, עם עליית המשטר הקומוניסטי, עזב טישי את עולם האומנות המקובל, פרש לחיי התבודדות בקייב ובסופו של דבר איבד את הקשר עם המציאות הנורמטיבית.

בשנות החמישים, לפי קורות חייו, החל לצלם עשרות תמונות ביום – תמונות אינסטינקטיביות, מהוהות ויפהפיות בעזרת מצלמות שהוא בונה מהפסולת סביבו. בקבוקים שבורים, קופסאות נעליים ופקקים ממתכת.

דרך חייו הנונקונפורמיסטית תחת שילטון קומוניסטי, הובילו את טישי למספר אישפוזים פסיכיאטרים בכפייה ולבסוף לאבדן הסטודיו שלו.

הוא אולי זקן חסר שיניים שחי חיים תמהוניים, אבל הוא הרבה יותר מודרני ממני, צריך להודות.

התערוכה הזו נצרבה בי, בעלת השיזוף הפלורסנטי והמבט המרוכז, בגלל הקו המגומגם והאפלוליות הקסומה שלו.

בגלל שלדעתו, היופי נמצא בפגם. ולא בפרטים הקטנים.

איזו הקלה. אפשר לנשום ולהרפות את הגבות.

קרסוליים שמנים של אישה. היא יושבת על ספסל רחוב.

ההתמקדות בקרסול העבה והרגיל הזה, שנחשף מתחת לשולי שמלתה הכבדה, יוצרת מתח. מתח מיני שלא קיים יותר.

מתח מיני של אותו ספסל באותה התקופה.

הקרסול חבוק ברצועה דקה של נעל שחורה, אני רואה את הפגם והוא כל כך נעים. סקסי.

לאחר שהאובייקט צולם, טישי מפתח את התמונה ומניח אותה במחסן הביתי שלו. התמונה עוברת איתו את הימים, מתעופפת לה ומקבלת את גווני השמש.

מוכתמת על ידי בקבוק בירה שהונח עליה. נצרבת מסיגריה. ערימות של תמונות משמשות כתחתיות לבקבוקי בירה, וממש על יד – ערמות נוספות מאזנות רהיטים.

ברגע שטישי יחליט שהתמונה מוכנה, הוא יצייר לה מסגרת פספרטו. ואז הצלחת התמונה שוב תלויה ביד המקרה.

המציצנות שלו מביכה לרגע, הנשים שכנראה לא יודעות שמצלמים אותן והצילומים של אנשים בחצרות בתיהם, אבל זה עובר.

{וכמו שאחת אומרת-} לא רחוק משם:

בקומה השנייה של הגלריה לאומנות מודרנית יש ציור. ציור שאפשר לראות רק כשעומדים רחוק ממנו. כשמנסים לראות מה השלט הקטן מספר (אולי נצליח להבין מה שמו של הצייר פעם?!), הציור המובהק נעלם והשאיר אין סוף משיחות מכחול עוצמתיות וסוערות.

ואם באמת הבנתי נכון, ואם באמת מדובר במוות של מישהו קרוב שאפשר להבין רק ממרחק. כשמתקרבים, אפילו בצעד, הבד סוער בגווני השחור שלו.

כל כך התרגשתי.

שרון וובר-צביק היא מעצבת ואמנית שבדרך כלל מתנהגת יפה. אבל לא תמיד.