אם אתבונן לאחור, אם אחטט ואחפש מהם מאפייניו הספציפיים של נח, מהו קסמו המיוחד, מהו הדבר הזה שמתקיים בו שאינו נתפס דרך ההבנה אך מורגש ונוכח. אין לי אלא לקבוע כי מרכיביו של הקסם, החומר הגנטי שלו נמצא בתאים שלו ובתנועתם החיה, והתאים הללו הם אתם, האנשים שלנו – חברים, לקוחות, צוות – שלכל אחד יש איזו נגיעת מכחול. וכל נגיעות הצבע ומשיכות המכחול הצטרפו למן ציור הרמוני, רוב הזמן, ציור שמצטייר לנו כבר 13.5 שנים.
איך החלטתי לעזוב את כל זה?
החלטה כזאת מתגבשת כל יום עוד קצת.
קודם פיסית – גמלתי את עצמי מקפה. אחרי זה היה פשוט יותר. ההבנה שאת לא רוצה להזדקן בתוך התיבה כשבחוץ כבר יבשו המים ואלו העומדים לצידך הולכים ונעשים צעירים כל-כך. ואת כבר לא ילדה, ומה תעשי שם בחוץ, הרי להשיט את התיבה הזאת זה מה שאת עושה כבר הרבה שנים. וההבנה שאת זה את כבר לא יכולה להמשיך לעשות ולא רוצה להמשיך לעשות, חזקה מהפחד לעזוב.
ועדיין אינני יודעת מה אעשה מחר בבוקר אך אני שלמה עם ההחלטה, ולצד עצב הפרידה ישנה גם הקלה גדולה. ובכלל הפרידה אינה כזאת טוטאלית כי מה שנולד בנח לפני 13 שנים ויותר כבר יודע ללכת, כבר בוגר וימשיך להתנהל, אולי עם מניירות של גיל ההתבגרות, אולי באופן שונה ואולי, השם ישמור, תחת שם אחר, אבל באותה פינה בדיוק. ופה בפינה הזאת אני מקווה להמשיך לפגוש את כולכם.
במקור, אני מנח.
– שרית דוידובסקי, ממקימי קפה נח, היא בין השאר, אמא לשניים וצלמת.
~ לכל הפוסטים בפרויקט "קו פרשת המים" ~
