נדמה לי שככה מרגישה מדיטציה. מרגע שמשתרר החושך באולם, כולם משפרים עמדות בפעם האחרונה, ואז נשפכים האורות הצבעוניים המעושנים שאני כל כך אוהבת, ומתחילה המוזיקה, לפעמים חזקה מדי, גלגלי המוח שלי מאטים מאוד, כמעט נעצרים. אולי זה דומה למה שקורה בו בעשר הדקות האחרונות של שיעור יוגה, שבו לא הייתי זמן רב מדי.
בכל אופן, אתמול בלילה, בהופעה של שארלוט גיינסבורג, המוח היה עסוק רק בפרטים המיידיים, הגשמיים: האוויר העומד, פרטי יציקות התקרה, המקום הטוב שמצא לנו מ. בקומת הבמה, לפני הקונסולה של הסאונדמן, כנגד מעקה צר מברזל.
ואז, תמיד, נוסד לו ערוץ נוסף, ערוץ הדיווחים והפרשנויות, שהיה קיים מאז ומעולם, אבל כשהתחלתי לכתוב גם נוצרה לו זכות קיום. ואז, עוד ערוץ אחד, מטא-ערוץ, אבסטרקטי כמעט, שנזרק ונזכר וחוזר. שלושה ערוצים פעילים במוח זה כמעט החשכת המסך בשבילי. מנוחה של ממש.
כשחשבתי שאולי אכתוב על ההופעה חשבתי פתאום, שזה אולי יהיה הפוסט האחרון. ואז חשבתי שאולי האחרון מכאן, והתחילו לי כל מיני תכניות שאפתניות לגבי מה שאכתוב משם, זה שיהיה מכאן בקרוב. ואז נזכרתי בפוסט הדברים האחרונים, שכתבה חברתי שלומית, ואיך בסוף הפוסט האחרון שלה לא היה בכלל מה שחשבה שיהיה.
ההופעה, שתוזמנה להתחיל בשמונה, התחילה שתי דקות קודם. על הבמה עלו חמישה בחורים, רובם בחולצות משובצות, ואני לגמרי מקווה בשבילם שהן לא היו מפלאנל, כי שלושים ושלוש המעלות בחוץ, היו כאין וכאפס לעומת מה שקרה בתוך La Cigale הלא ממוזג. לא ידעתי איך קוראים להם, ולמרות שהם היו מצוינים, והלכתי לראות איך קוראים להם אצל האיש שמכר את הדיסק שלהם, עכשיו אני לא זוכרת* (פרס למוצא הישר: מי היתה להקת החימום של שארלוט גיינסבורג בלה סיגל, ב-9 ליולי?). מה שהזכיר לי את אחת הבושות הגדולות ביותר שעשיתי לעצמי אי פעם, כשבאמצע הופעה ברוזלנד בניו יורק (בודק העובדות של האתר: האמנם רוזלנד?), סיימה הלהקה לנגן אחרי שלוש רבעי שעה בערך, ובעודי מתלבטת אם להתעצבן על ההופעה הקצרה מדי, הם הזמינו לבמה את הלהקה שלשמה התכנסנו. כן. עד כדי כך. הרצפה באמת היתה עקומה, והבמה היתה רחוקה ממני וחשבתי שהם אמיצים מספיק כדי להתחיל מהשירים שאני לא מכירה ולהתמיד בהם די זמן.
עם להקת החימום של שארלוט גיינסבורג לא היתה בעיה כזאת, כי אפילו לי היה ברור באופן מובהק ששארלוט גיינסבורג לא היתה ביניהם. הם היו טובים, הבחורים נטולי השארלוט, אמרתי כבר, והלוואי שאוכל להמליץ לכם עליהם, אם רק אגלה איך קראו להם. אם תשאלו בורה מוזיקלית כמוני, אני אגיד לכם שזה היה סוג של פולק-רוק, ואולי המצאתי ז'אנר, ובכל אופן, אחד מהם המחיא את כפות הקהל במהירות לאורכו של שיר שלם, וזה היה מצחיק וגם מלהיב, למרות שמוכרחים לתהות האם ב-33 מעלות בצל באמת יש צורך בלהקת חימום.
החום הגדול משנה את העיר ואת אנשיה, אלו שנשארו בה. אין כאן מיזוג, וריח של זיעה מטריד את האף כמעט בכל מקום. אבל הקהל בלה סיגל הוא ממש, כפי שהבחין המ', המקבילות הצרפתיות שלנו, מקבילינו הצרפתים מזיעים באופן שאינו פוגע באיכות הסביבה.
אחרי סידור ממושך של הבמה – סליחה שאני מקובעת בעניין החום הלא נורמלי, זה לא רק הוא, זה גם העדר החמצן – אבל פועל הבמה טרח עליה בחליפת שלושה חלקים ובעניבה, ואילו אני הפשלתי במידת האפשר וקצת יותר את השמלה הדקיקה ביותר שיכולתי ללבוש, ומנסה לדמיין גשם.
ואז – שארלוט. הנה היא באה.
רזה ובהירה, בחום הזה ומהמרחק הזה לא ברור אם הפנים שלה צבועות בלבן-קבוקי או שהיא פשוט ככה חיוורת, והן ממוסגרות בפוני השחור ובשיער שגזור כמעט בקו ישר מתחת לכתפיים, והעיניים מאופרות בכבדות. הפה, כרגיל, מעט מכווץ, החיוך שלה דק ומבוייש, והגוף שלה, במדי קיץ, מכנסים שחורים שנראו כמו מכנסי עור, אבל שרלוט הסגפנית היא בטח צמחונית, חולצת טריקו לבנה דקיקה ומעליה וריאציה על וסט שחור, מתרופף.
היא תהיה בת שלושים ותשע בעוד שבועיים, אבל הילדה ההיא מהסרטים של נעוריי ניבטת ממנה בכל תנועה. לא רק ברזון הזה, ובחזה הניצני, והשיער הכאילו גזור במספריים בבית, אלא גם באיזו אי התאמה שיש לגוף שלה, כאילו הכתפיים והזרועות חופשיות יותר משאר הגוף, הרגליים מקובעות חזק בקרשי הבמה.
בניגוד למרבית הקשרים בחיי, היחסים שלי עם שארלוט אינם מורכבים. אולי בגלל שהם חד צדדיים. זה פשוט: אני אוהבת אותה, בלי סייגים, וגם מקנאה בה, במובן זה, שהייתי שמחה שחלק מהתכונות שלה יהיו שלי. אפילו מעט מזער מהן. הייתי שמחה לדבר כמוה, בשקט, בלי הדחיפות לומר הכל או להישמע, בכלל, לצמצם, להיות רזה יותר ומאופקת. לשאת עלי בגדים פשוטים, רבי סגנון ומבע. להיות מדויקת. לעשות כל כך הרבה, לשחק ולשיר ולכתוב, בלי להישחק ממאמץ.
את שארלוט אני ממש אוהבת, אבל את המוזיקה שלה אני מחבבת. לדעתי, אין לי אף תקליט שלה, למרות שממילא יש לי חיבה לזמרות עדינות שהמוסיקה שלהן מתאימה לעונות המעבר. כשקניתי את הכרטיסים תכננתי להתחיל ולהתמכר לשירים שלה, כדי ליהנות יותר מההופעה, אבל איכשהו זה לא יצא. ואם דיברנו על פחות מאמץ, אז אולי נתחיל בללכת להופעה בלי ללמוד את השירים קודם.
אז לא ידעתי שהיא שרה באנגלית. כבר התרגלתי לדור הסילון הזה, שיודע לדבר בכל השפות בלי מבטא, אבל לחשושים ענוגים אני מעדיפה בצרפתית או בבריטית. השירים קטנים, קצרים, טעימות, מזטים של מוסיקה. שזה דווקא נחמד, ובוודאי דיאטתי, אבל אף שיר לא מקבל הזדמנות להגיע לשיא. וההפקה המוזיקלית עטפה את השירים המתוקים באריזות אפל יוקרתיות, של פרספקס ואורות לייזר, ומדי פעם מגיע שיר שעליו ממש אפשר להיות בטוחים שהיא הקליטה כי מישהו חשב שמדי פעם צריך להגביר את הקצב, וכאן חייבים לתת בעוצמה, ובסיום, צריך שיהיה שיר תזמורתי, שהוא חגיגה.
והיא לא זזה, השארלוט, הרגליים שלה נטועות חזק בבמה, לפעמים היא פונה לשמאלה ותורמת את חלקה במוזיקה, מקישה בתופים, בשיר שכנראה אמור להיות מחאתי, מוזגת צלילים בודדים מסינתיסייזר, לעתים רחוקות מוחה את החלק שבין האף לשפתה העליונה (עזרת הקהל נדרשת בפעם השלישית: יש לו שם, לחלק הזה?). בפעם האחרת שבה נעשות תנועות שלא כתובות בהוראות הבימוי, הידיים שלה נשלחות מאליהן לאחורי עורפה, לגרוף קצת את השיער, ולאוורר את העורף.
הקהל לגמרי איתה. כשהיא שואלת אם לא חם מדי, עונים לה בתרועות קולקטיביות, וכולנו מנפנפים בקצב המוזיקה, מי במניפות, מי בעלונים למועדונים אחרים שחולקו בכניסה. כשהיא מדברת מעט יותר מאשר ה"תודה רבה" שמגיעה באמת מעומק לבה, היא זוכה לתשואות ולמחיאות כפיים בלתי פוסקות. כשהיא מספרת שהיתה לה הזדמנות לעבוד עם בק ואמנים בסדר הגודל שלו, אבל התמזל מזלה לבחור שירים גם מהרפרטואר של הגדול ביותר, הטוב ביותר, היפה ביותר הקהל משתולל. היא מדברת עכשיו על אבא שלה. החום מצטבר לכדי מיסטול, שהיה מתאים לו רק היה על הבמה מישהו יצרי, מתפרץ, מזיע נורא. אבל שארלוט, שארלוט הענוגה שלי, שורדת יפה במכנסיים דמויי העור שלה, ורק עוד פעם אחת מוחה את החלק ההוא שבין השפתיים לאף.
ולא כל כך נעים לי ממנה, וגם לא ממני, אבל זה נורא נחמד, המוזיקה שלה, המגוון של הבלדות והפופ, האפיל שלה, הנון שאלאנט, נחמד נורא וטיפה משעמם. אין רגע אחד בהופעה שבו היא נראית נרגשת, או שמשהו הזיז לרגע את המרכז היציב שלה מהמקום. לא כשהיא שרה, "היא רוקדת כמו אישה אבל נשברת כמו ילדה", ולא בשיר הסיום הקרנבלי, "Couleur Cafe".
כשאני מעיזה להודות בפני עצמי, ואחר כך, גם בפניו, שההופעה היתה עשויה יפה, וגם המקום שהוא תפס לנו היה מעולה, אבל שהיה קצת משעמם, קצת שטוח, קשה שלא לחשוב על איזו רדידות רגשית שיש כאן במקום הזה, שבוחר באלגנטיות גם במקום שבו יכולות היו להיות עוצמות, שמפעיל נון שאלאנטיות, במקום שהיתה יכולה להיות בו התכוונות.
נכון, זה גם כי אני מזכירה לעצמי, אולי משכנעת, שאנחנו חוזרים למקום שבו המנעד הרגשי רחב יותר, חם יותר וחזק יותר, גם אם זה לא כוחות כשבוחנים אותו בעדשות של עומק אינטלקטואלי וטוב טעם.
זה גם כי השכנים שלנו, דלת ממול, שבהתחלה היו קרים אלינו כקרח, ובהמשך דרך הילדות התחבבנו והתקרבנו, ועשינו טובות (בעיקר אנחנו להם, יש לציין), ואכלנו מדי פעם יחד, נסעו פתאום לואקאנס בלי להיפרד מאיתנו. הייתי רוצה לנפנף על זה יד בביטול, או להזכיר לעצמי שזה עניין שלהם ולא שלנו, שלהרבה אנשים הפרידות קשות והם מעדיפים להימנע מהן. אבל קורצתי מחומר אחר, ואני תמהה ונעלבת וכועסת. זה גם כי במקביל, שתי חברות שלי, אחת כאן ואחת שם, הודיעו כל אחת על רצונה לעשות לכבודנו מסיבה, זאת לכבוד עזיבתנו, זאת לכבוד חזרתנו. ואני שמחה מזה, ומוחמאת ונרגשת ואסירת תודה.
אז לא, 1400 מילה לתוך הדיווח על הופעה שלא היתה נורא מפעימה, צריך להכיר בזה שבגלגול הזה כבר לא יצליח לי להיות שארלוט, מאופקת וחסכנית ומדויקת וקרירה. אבל תמיד תישאר לי האפשרות של שארלוט.
* Syd Matters. ככה קוראים להם
ריקי כהן
9 יול 2010כתוב מצויין, עתיר אבחנות דקות ואינטיליגנטיות, וחשיפה אישית מעניינת.
מוזר מאוד שאין מיזוג. עניין לאמנסטי.
קשה לי להבין למה את מייחסת עומק אינטקטואלי עודף בהשוואה בינה לבינינו. יכולה להבין מטען תרבותי.
בעיקר כי את מודעת יפה לזה שיש המון סטייל אבל רדידות רגשית כפי שכתבת.
ברובד הפסיכולוגי, אין חיה כזו כפי שאת מדמיינת, כל הסטייל הזה לא יכול להיות כל כך נונשלנטי, לכל דבר יש מחיר.
כנרת
9 יול 2010תודה, ריקי.
אין מיזוג בצרפת כפי שבישראל אין חימום מרכזי. הקרירות, אפרופו הכל, טבעית וכמעט תמידית.
עומק אינטלקטואלי: זה פשוט. כאן, להיות אינטלקטואל זה עדיין הבון טון, ולא נחשב כמו בארץ, לפלצנות או ניתוק. לכן, מתנסים כאן הרבה יותר באינטלקטואליזם, בטלויזיה ובעיתונות ובשיחות הסלון.
את יודעת, אולי יותר נכון להגדיר את זה כריחוק רגשי. לא רדידות.
שלי
9 יול 2010כתבת מקסים, ולמרות שאולי היה משעמם וחם מדי, הייתי שמחה להתחלף איתך. וגם: איך מסתננים למסיבת החזרה שלך?
טובה
10 יול 2010מה שיש בה שאין בך זה שהיא צרפתיה. סה טו. את עולה עליך בכל מובן.
כנרת
10 יול 2010תודה, אמא.
שלי, לא בדיוק היה משעמם. זה שהבנתי פתאום, שהאהבה שלי אליה (עדיין) יכולה לבוא על סיפוקה יותר בראיון טלוויזיוני, או בשירים ביו טיוב, ולאו דוקא בהופעה שבה כל העיבוד המוזיקלי וההגשה חותרים תחת אישיותה, כנראה. וגם: סודר.
אתי דנטס
10 יול 2010היא היא היא…כל כך מקסימה השרלוט הזאתי.
למרות החום, נהנתי
רונית
10 יול 2010הצחקת אותי עם "תודה אמא", ואני פשוט מסכימה עם טובה.
טל
10 יול 2010לייק לתגובה של אמא טובה
efyska
11 יול 2010אני גם אוהבת את שארלוט. ראיתי אותה פעם באיזה תפקיד, בסרט צרפתי, קומי, ברח לי לרגע השם. היא היתה כל כך טבעית כל כך פשוטה, לא מתיימרת, כל כך יפה שהתאהבתי בה. אני לא מכירה את המוסיקה שלה, אבל אפשר להתחיל להתרגל, לאט לאט ביו-טיוב. כרגע מבחינתי, העם היהודי סבל מספיק. אני צריכה רק מקומות עם מזגן.
נ.ב. תענוג איך שאת כותבת. ת ע נ ו ג.
כנרת
11 יול 2010כן, אמא טובה היא אכן אמא טובה ולרוב גם מאוד צודקת.
אבל מעבר לחיזוקים והעידודים, שארלוט עדיין מקסימה מאוד בעיני, ואכן ההצעה שלה להתנהלות בעולם, מעניינת בעיני. הקלות הזאת, למשל, משהו אוורירי שיכול לצוף על פני כל מיני דברים בחיים, להישאר בגיל דקה לארבעים נטולת גיל. שארלוט האמיתית לא רלוונטית כמובן לשאלה.
תודה, אפיסקה. מזגן זה בהחלט אחד מהיתרונות של ישראל, כפי שמגלה כל אירופאי באוגוסט, והפעם כבר מיולי.
smaak
22 יול 2010תודה על הפוסט. יש לי את שני הדיסקים של שרלוט. יש בה אלגנטיות ועומק, והקול שלה מרחף ומיוחד. אני נהנית ממנה מאוד. הדיסק האחרון אהוב עלי מאוד.