נכון שפיתחנו מעטה דקיק של חסינות ואחרי שקפאו אצלנו כמה חברים שהיו מצויידים בבגדים קלים מדי, לא תתפסו אותנו אומרים: "האמת שלא כל כך קר". אבל בכל זאת, השבוע האחרון תפס אותנו באזורים מסויימים, עדינים ורגישים לקור. בכפות הרגליים. הסתיו האדיב והשמשי שלא ניצל את זכויותיו להקפיא לנו את הצורה, נחטף באחת על ידי חורף עצבני, שהתחיל באפס מעלות והתקדם משם. אני כמובן מגזימה, אבל אתרי התחזיות שהבטיחו שלג בסוף השבוע, הדאיגו את כולנו. זה כמו צירים: מי זוכר מה לבשנו בשנה שעברה כשירד שלג? אם מתאמצים, אני זוכרת מגפיים שנהרסים. כמעט-התחלקויות עם ילדה על הידיים על מעטה הקרח שנוצר אחרי צניחת השלג היפהפיה. זוכרת רגליים שמאבדות תחושה, וכשהן מחזירות אותה, היא מתבררת כאוסף משונה ולא אחיד של כאבים.
הכנו גטקעסים מדרום תל אביב, אין לי מושג מה עושים הפריזאים כשאין להם את ברוך גרוס בהישג יד, ארבע שכבות שמתחממות על התנור וצעיפים שבית הספר מוכרח להסכים להם (את הארוכים הוא מסרב לקבל משיקולי בטיחות), ומצב רוח של דחיפות וזהירות, ועדיין לא היה שלג.
וברגע שירדנו למטה, התחיל לנשב לו השלג הראשון של החורף הזה. לבן, קל ויפה, פתיתיו מסתחררים לו האחד סביב השני, ונוחתים בצייתנות על לשונותיהן השלוחות של הילדות. בחיי, אפילו לא היה קר. שמחה זה עניין מחמם, מתברר. מכיוון שאנחנו מתחברים לאתרי חיזוי אוויר אופטימיים – כבר גילינו שממילא אין שום טעם בהתכוננות לבשורות רעות – השלג, שהיה אמור להיות קל, מסוג השלגים שנעלמים עוד לפני שהם נוגעים ברצפה, הכביד והלך, והדרך לבית ספר היתה לבנה, עדיין לא מחליקה, וכל מי שפסע בה, הרגיש כאילו מסיבת ההפתעה הזאת נערכה לכבודו. חוץ מאלה עם המטריות.
צוות המורים וההנהלה הודה שאין לו שום טענה נגד הצעיפים שלנו, קיבל בהכרת תודה את קופסאות הטישו שהביא כל הורה למען שלום הכלל, ושמע, כאילו לראשונה, שמחר התחזיות, גם האופטימיות שבהן, גורסות שיהיה קר. ההורים, כל ההורים, כולל ההורים האלה, מודאגים מאוד, כי העיריה החליטה לחלק לבתי הספר שי לחג: מופע רחוב. כלומר שיתקיים בחצר בית הספר.
אי אפשר לטעון שאנחנו נגד תרבות, גבוהה, נמוכה, אופראית, רחובית, ותמיד אנחנו שמחים לקבל מתנות מעיריית פריז. אבל ככה נראית כרגע חצר בית הספר:
הנהלת בית ספר עוד לא הודיעה על ביטול ההצגה, מחד. מאידך, אמנם בית הספר לגמרי בעד אוויר צח, בכל מזג אוויר שלא יהיה (אם כי המורה שלנו הודיעה בשמחה עם טיפונת של שמחה לאיד, שלא היא זאת שאחראית היום על הילדים בהפסקה), אבל אחרי שכבר שבוע חצי מעובדי פריז רבתי עצבניים בגלל עיצומים יעילים של עובדי קו RER A, אני מתארת לעצמי שאפשר יהיה לסמוך על ועד העובדים של שחקני מופע הרחוב שידאגו לזכויות המשתתפים בהצגה. אם לא, מקסימום נקבל 180 אנשי שלג קטנים מחר אחרי הצהריים.
