הצרפתית השגורה מזכירה לי תסכיתי רדיו ישנים. "נראה לי", למשל, מיתרגם כאן ל"יש לי הרושם". גם בפי ילדים קטנים. "אני מתארת לעצמי" הוא "אני מדמיינת" רב האפשרויות. וגם ברכות השנה החדשה נשמעות בדיוק כמו הגלויות הישראליות של פעם, שופרים ונצנצים מודבקים: בריאות טובה, מיטב האיחולים.
כשלעצמנו, אנחנו חגגנו את השנה החדשה באביב הישראלי היהפהפה של סוף דצמבר, ולכן קצת באיחור נפרסים כאן איחולי שנה אזרחית נהדרת לכל מי שגולש לכאן בקביעות או בטעות, מחפש רעיונות לנסיעה הבאה או מעלה זכרונות מזו הקודמת.
ובתור תשורה לשנה החדשה, או קישוטים לעץ, אם תרצו, מוגש לכם לקט אסוציאטיבי של דברים טובים.
סיכום השנה של אלכסנדר לוברנו: הוא מתלהב מכמה מקומות, ביניהם מיאמצ'ה המקסימה. מעניין שבסיכום שלו יש נטיה חזקה למסעדות האחרונות שסיקר. וגם לקפה דה מוזה, שאותו נשמע שממש שווה לבדוק.
שירה שניצר, petit pois, היא בלוגרית פריזאית שכותבת יפה על אוכל, על קניות של אוכל, על פריז וקצת על לונדון. היא הכינה ביף בורגיניון שמיימי, לדבריה, לפי המתכון הזה מהאתר של מגזין גורמה (שהלך גם הוא בדרך כל עיתון מודפס, ולנו זה כואב יותר).
ועוד באדיבות Petit pois: בפעם האחרונה שערכתי השוואה מבוקרת של לחמים וקרואסונים זה היה בשנת 2004, זה היה לעיתון "העיר", וזה היה באותם רגעים ממש שעץ ענק בחצר הבית קרס לנגד עינינו המשתאות ופינו עמוס הפחמימות. מאז, ההשוואות המבוקרות היחידות שנתקלתי בהן בעיתונות הישראלית היו של הגברים שכל כך נהנים לעשות את "בלייזר", ואלה תמיד שיכורים כשהם עורכים את ההשוואות או כשהם כותבים אותן; למעשה, הם משתכרים כבר למפרע, כשהם מתכננים אותן.
על הרקע הזה, משעשע בכל פעם מחדש, אם כן, להיתקל בטעימות המבוקרות בעיתונות הצרפתית. ככה בוחרים בלה פיגארו את טארטלט הלימון הטוב ביותר. אגב, עם כל הז'אק ז'נאן הסליחה, אני סללתי את דרכי לליבו של גבר דווקא באמצעות פאי הלימון הזה, מהמתכון של "לאשה". טוב, באמצעות ארבעה ממנו. וגם קיש.
ואי אפשר בלי הסיילים, התחלה מעולה לשנה חדשה. הסיילים הרשמיים של החורף התחילו כתמיד, ביום רביעי, ה-6 בינואר, ויימשכו חמישה שבועות,עד ה-10 בפברואר. בילינו היום, ביום השני לסיילים, ב-Printemps, שליד הגלרילה, בהאוסמן. לא ידענו אם זה יתברר כצעד אמיץ או דווקא כטפשי. פרט לשלטים הצהובים המכריזים על גובה ההנחות (שלושים אחוז עד חמישים אחוז בשלב זה) ושקיות הנייר הצהובות שכיסו את שדה הראייה, היה סביר בהחלט ואפילו כיף. מתברר שבפרנטמפ אפשר ללכת לאיבוד במשך שבוע לפחות בין שלושת הבניינים (גברים, נשים ובית המחוברים ביניהם בגשרים תלויים בקומות השניה והשלישית), אבל הסיילים היו אמיתיים, הקהל הרחב היה מנומס ונעים, ועדיין היו הרבה יותר פריטים בהנחה מאשר ידיים מחפשות. מעילים פנטסטיים נרשמו אצל מקס מארה ואצל קלואה כמובן וכמה ז'קטים מוצלחים (ואף רכישים, לשם שינוי) ב-APC.
פרנטמפ, וגם גלרי לפאייט ואף לה בון מרשה, כלומר כל בתי הכלבו הרציניים של פריז, מנוקדים בבתי קפה ומסעדות. בניגוד למחשבה האוטומטית, הם לאו דווקא גרועים במיוחד. הם בהחלט יקרים מדי, זה נכון, אבל גם נורא יפים, ותחנה חיונית לעצירה והתרעננות במהלך הקניות.
אנחנו, שהחלטנו להיכנע להיצע הבלתי אפשרי לעיכול ולהקדיש את כל היום לסיילים, נחנו בבראסרי בקומה השישית של פרנטמפ. ובכן: המקום מרהיב ביופיו, והאוכל, כמקובל בבראסרי בני ימינו, קצת חצוף. הקרפצ'יו עצמו היה בסדר, אבל הביצה העלומה שהגיעה איתו הוכנה מבעוד מועד והגיעה קרה מהמקרר, שזה יותר מצחיק ממעצבן. אבל מאוד יפה שם, ואם כבר רוצים לקנות ברצינות, תחשבו על עצירה לאפריטיף (11 יורו לקיר רויאל, 6 יורו לכוס יין בורגון לא רע) וסלט (משהו כמו 17 יורו, מה חשבתם) כדי לצאת לחלק השני של היום צלולים ובעלי כושר החלטה.
מפתיע אגב, שהרוכשים מסביבנו מתייחסים כנראה לסיילים כחווייה אינטימית או לחילופין כפעולה עניינית לגמרי, סידורים. פרשנות בצד, תצפית משתתפת העלתה שכמעט כולם היו שם בגפם. מצחיק היה לראות בחלק של הגברים כמעט אך ורק גברים, כאילו היינו במיונים לסיירת (גם שם לדעתי כבר אמורות להיות יותר נשים ממה שראינו הבוקר ב-Printemps Homme), ולהבדיל, לגלות שגם הנשים בכל חלקי הקונגלומרט הסתובבו בגפן. מה שמעלה את השאלה: מי ישמור להן בשירותים? וכשירות אחרון ודי לקוראינו: הקוד לשירותים המשונים בקומה השישית, שמיועדים לסועדי הבראסרי בלבד, הוא A1238. אני חושבת.
שתהיה לכולם שנה אזרחית נהדרת, שנה של בריאות מופלגת, שלווה, התפתחות, עניין, סקרנות, הרפתקאות, רווחה ואהבה. ושלום, אם אפשר. עולמי, מקומי, שיתחיל איפה שהוא, וימשיך משם.
efyska
8 ינו 2010שנה טובה. עשית לי חשק לקחת רכבת ולבוא לסופשבוע.
טל
8 ינו 2010שנה טובה גם לך פריזאית יקרה 🙂
תמר, שוויץ
8 ינו 2010נפלא. פשוט פוסט נפלא.
עושה לי חשק לחוויה מתקנת בפריז
עידית זכריה
8 ינו 2010שנה טובה גם לכם מושיק וכנרת!
מושיק
9 ינו 2010מעניין שרק האירופאיות שבקוראות, הסובלות מקור כבד הרבה יותר מזה שלנו, רוצות להגיע לפריז לחוייה מתקנת. אני מבינה שזה כמו שאני צריכה להכניס דברים למקרר כדי שיפשירו.
אפיסקה, קראתי על הנסיעה שלך הביתה ומרוב לחץ כמעט שלחתי לך מסוק לחילוץ. איך עושים כאלה דברים בכלל.
עידית: שנה טובה גם לך, תתלבשי חם.
כנרת
9 ינו 2010זאת היתה אני, כמובן, בתגובה הקודמת.
דורית
11 ינו 2010אני מאד נהנית לקרוא אותך ברשת ומחכה בקוצר סבלנות לטור שלך בידיעות כל יום שני. למה ההפסקה ומתי תשובי?!
כנרת
12 ינו 2010הי דורית, כיף לשמוע.
לצערי, הטור שלי, כמו הטורים האחרים שפורסמו מדי יום בעמוד הלפני אחרון של ה-24, בוטלו עם תום השנה האזרחית וכניסתו של עורך חדש.
אני לא יודעת עדיין מתי אשוב לעיתונות המודפסת ולאן. בינתיים אני כותבת כאן, ב"פריזאית" ופה ושם ב"אחר", מגזין האינטרנט החדש.