טנגו עם פריז / עמיר שינקמן

"יומני היקר.
הבוקר קמתי, התרחצתי, התלבשתי, ירדתי לבולאנז'רי שלי וקניתי כהרגלי טרואה באגט, קאטרה קרואסון שוקולד ודה קרואסון Aux Amandes. אחר כך ירדנו למטרו שלנו, חלפנו במהירות על פני תיירים שהתעכבו ליד תרשים הקו, ונסענו לפיקניק בגני לוקסמבורג.
בשובנו, קפצתי לסופרמרקט השכונתי, לקנות כמה מצרכים הביתה. הקופאית חייכה אלי כאל מכר ותיק, וכך גם בעל המסעדה ההודית שליד הבית שלנו.
ככה זה, אחרי שחיים כל כך הרבה זמן במקום אחד, הכל נראה ביתי וטבעי, ואנחנו נמצאים כאן בפריז כבר כמה זמן? כבר שישה ימים!"

* * *
לא האמנו שפריז תצליח להפתיע אותנו כך. זכרתי אותה מביקור קודם, לפני כמה עשורים. זה היה עידן הקרח, ולא רק בגלל שזה היה כה מזמן, אלא גם בגלל הניחוח המנוכר והלא ידידותי שהדיפה אז, ואשר קיבל חיזוק בכל-כך הרבה סיפורים אודותיה במשך השנים. מה לא אמרו (ואומרים) על הפריזאים? שהם אנטיפטים, שהם שונאים זרים, שהם מתעבים תיירים, שהם בכוונה לא מדברים אנגלית גם כשהם יודעים…
וכך, מצויידת בדיעות הקדומות הללו (ובכמה מילים בסיסיות שהשתדלנו ללמוד בצרפתית) יצאה המשלחת הקטנה שלנו – אבא, אמא וארבע בנות עשרה – לטיול בעיר היפה עם האנשים הלא נחמדים. נחושה בדעתה ליהנות מהעיר למרות אנשיה.
סדריק היה הראשון שהפתיע אותנו. נציגה הצעיר והנמרץ של הסוכנות ממנה שכרנו את הדירה, שפגש אותנו כדי למסור לנו את המפתחות ולהציג בפנינו את הדירה, היה סימפטי להפליא, שופע הומור ורוח טובה, נכון לעזור ולהשיב על כל שאלה ולהמליץ על מקומות שעין תייר טרם שזפה. מבלי להסס הצהיר שאין בעיה, ושנוכל להישאר בדירה ביום האחרון, עד לטיסה חזרה בשעת לילה מאוחרת, גם לאחר שיחזיר לנו את העירבון הכספי.
נו טוב, אז פגשנו על ההתחלה את היוצא מהכלל שמעיד על הכלל – אמרנו לעצמנו ויצאנו לסיבוב ראשון בעיר.
חזרנו עם רדת החשיכה ולפתע איבדנו כיוון. פרשנו מפה מתחת לפנס רחוב וניסינו לברר לעצמנו היכן אנחנו נמצאים והיכן הדירה האבודה שלנו. זוג צרפתים שחלף על פנינו, עצר במפתיע, שאל אם אנחנו צריכים עזרה, והסביר באנגלו-צרפתית כיצד להגיע. החלטנו ששוב מדובר במקרה חריג. בני מזל אנחנו, שכבר ביומנו הראשון בפריז פגשנו את שלושת המקומיים הסימפטיים היחידים בעיר.

כעבור מספר ימים, סמוך לאייפל, כאשר מחנות מזכרות שלאורה פרשנו שוב את המפה, יצאה בעלת החנות ושאלה מה אנחנו מחפשים (את תחנת המטרו הכי קרובה, ענינו, והיא כיוונה אותנו) – כבר ידענו שלא מדובר כאן בצירופי מקרים מופלאים.
כי בין לבין, וגם לאחר מכן, פגשנו שוב ושוב פריזאים נחמדים, אדיבים, נכונים לעזור – חלקם באנגלית רצוצה או בשפת הידיים והסימנים – או סתם לחייך. להוציא מלצר שניתן היה לחשוד בו בהתנשאות מסויימת (כן, אצלנו אין מלצרים כאלה), לא נתקלנו בשום עדות לקיומו של ה"פריזאוס אנטיפטוס".
לעומת זאת פגשנו עיר ידידותית למשתמש, עם שלטי הכוונה ברורים, עלוני מידע בשלל שפות באתרים המתויירים, שירותים ציבוריים זמינים, ועל רשת המטרו הנוחה להפליא אין צורך להרחיב את הדיבור.
מה הפלא אפוא שאחרי ימים ספורים בעיר, כבר הרגשנו בה נינוחים, בטוחים, כמעט בני בית, עם הבולנז'רי שלנו והסופרמרקט הקבוע, והמסעדה שעם בעליה התיידדנו, ותחנת המטרו שליד הבית (שלנו)?
ככל שהימים חולפים ומתרחקים מהמסע שלנו לפריז, הזיכרונות מהעיר ואתריה הולכים ומתעמעמים, כדרכם של זיכרונות. אבל זיכרון ההפתעה הנעימה של עיר מאירת פנים – יישאר טבוע בנו עוד זמן רב. לפחות עד הביקור הבא.

הכי הכי שלנו בפריז:

הכיכר הכי מפתיעה לטובה: כיכר ונדום. אולי כי זו הכיכר היחידה שספרי הטיולים לא ציינו אותה כ"כיכר היפה ביותר בעיר".

המסעדה הכי טעימה: ההודית NEW KASHMIR ב-passage des panormas 23 (הרובע השני, מטרו Grands Boulevards). גם בזכות האוכל, גם בזכות היחס.

הארוחה הכי טעימה: סנדוויץ' תוצרת בית מבאגט טרי בגני לוקסמבורג. כמה בנאלי, ככה טעים.

המסעדה הכי ישראלית: "אס הפלאפל" ברחוב רוזייר ברובע המארה. אם כבר לטעום בפריז אוכל של הבית, זה המקום.

הכנסייה הכי ביזארית: כנסיית מדליין. הפסלים של ישו ומריה ממצמצים בעיניים. היינו צריכים לשפשף את העיניים כדי להאמין שזה קורה לנו.

הכי "מה, זה הכל"?: כיכר פירסטנברג (Place Furstenberg) ברובע השישי. "קטנטנה וקסומה", "אחת המקסימות בעולם" הם בדיוק הסופרלטיבים שמנפחים את הציפיות למידות בלון שמתפוצץ בפנים (ולא שהיא לא חביבה).

הכי מגדל בבל: גרמני, בולגרי, צ'יליאני, קוריאנית, שוודי, יפני, מרוקאי ויהודי – זו לא התחלה ארוכה במיוחד של בדיחה, אלא תיאור התור הדחוס למעלית המוליכה לפסגת האייפל.

הרגע הכי קיטשי אך בכל זאת מקסים: לראות את אותו מגדל אייפל, מנצנץ לפתע בשלל אורות מהבהבים, בדיוק בשעה 10 בלילה, ובדיוק כשאתה בשייט על הסיין.

הכי "בוא נראה עד כמה תיירים מוכנים להשתטות": לשתות יין (או קולה) מבקבוקי תינוקות במסעדת הפונדו Le Refuge des Fondus (מונמרט, rue des 3 Frères 17, מטרו: Anversאו Abbesses ). ולמרות הכל – חוויה.

הכי צ'ופצ'יקו של הקומקום: odimex paris, חנות שמוקדשת כולה לקומקומים, לא הרחק מכיכר אודיאון בסן ז'רמין. לראות את חלון הראווה גדוש הקומקומים – ולשרוק מהתפעלות.  rue de l'odeon 17, 6e, מטרו: אודיאון.

הכי מפתיע לטובה: יורודיסני סטודיוס. אבל אם נסביר למה, התיירים הבאים עלולים לשבץ אותו בקטגוריית הכי מאכזב.

השירותים הציבוריים הכי יפים: בכיכר מדליין. רק לא לשכוח להגיד בונז'ור בקול רם לגברת האחראית, אחרת היא זועמת בקול עוד יותר רם.

השירותים הכי מושקעים: ב-WC POINT במתחם הקרוסל מתחת ללובר. עולה יורו אבל שווה כל סנט.

הכי לא נורא: גני ורסאיי בשבת, כאשר מתקיים במקום מופע המזרקות. הזהירו אותנו מפני מיליוני מבקרים, אבל מסתבר שאם מגיעים מספיק מוקדם ומצויידים מראש בכרטיסים, אפשר לשרוד את הסיור בחדרי הארמון מבלי להירמס תחת רגלי נחילי התיירים.

הכי כדאי: לקנות כרטיסים מראש ליורודיסני, אסטריקס ו-ורסאיי דרך האינטרנט ברשת fnac. כרטיס ליומיים ביורודיסני ב-29 יורו בלבד והתחמקות מהתור העצום בקופות הכרטיסים בוורסאיי הם סיבות מספיק משכנעות?

הכי סמויה: כיכר טרטר במונמארטר. מרוב מסעדות וציירי רחוב לא רואים כיכר.

הכי נחמד: סיבוב בגלגל ענק בגני טיולרי. דברים שרואים משם אפשר לראות גם מהאייפל, אבל אז צריך לעמוד מינימום שעה בתור.

הכי שניים בכרטיס אחד: הגן של מוזיאון רודן. הקומבינציה בין גן יפהפה, קטן ונעים לבין הפסלים המשובצים בו ומאפשרים לחוות אמנות גם בלי לשוטט במוזיאון היא שילוב מנצח, במחיר של יורו אחד בלבד.

הגלידה שהכי שווה לשבור דיאטה בשבילה: אמורינו, 47 rue Saint Louis en L’Ile. מצאנו סניפים שלה גם ברובע המארה ומול מרכז פומפידו.

הכי לא דומה למקרוני: מקרון (Macarons) – יצירות אמנות גסטרונומיות בצורת עוגיות סנדוויץ'. גילינו אותן לראשונה בבוטיק הפטיסרי של פייר הרמה (Pierre Hermé) 72, rue Bonaparte (מטרו Saint-Sulpice).

הבחירה הכי מוצלחת: הדירה ששכרנו (rue Vivienne, הרובע השני). השכרת דירה בחו"ל באמצעות האינטרנט היא תמיד סוג של הימור, מכל בחינה שהיא. לכן, לגלות שהדירה נראית בדיוק כמו בתמונות באתר, מאובזרת ומסודרת להפליא, ושהמיקום שלה מוצלח יותר ממה שתיארנו לעצמנו (ממש מעל פסאג' פנורמאס הנפלא, על שלל מסעדותיו וחנויותיו) –  היה כמו לזכות בפרס הראשון בלוטו. Paris  Attitude – זה שם הסוכנות שראויה בהחלט לאטיטיוד חיובי.

האיש הכי מתאים להיות שומר-הסף של החנות שלכם: אני. שעות של עמידה מחוץ לחנויות, בשעה שארבע מתבגרות ואמא אחת בודקות בדקדקנות יסדוית את תכולתן, הקנו לי את מלוא הניסיון הנדרש.

התכונה הכי נדרשת לזכר יחיד שמטייל בחו"ל עם 4 מתבגרות + אמא: סבלנות.

התכונה הכי נדרשת ל-4 מתבגרות + אמא שמטיילות בחו"ל עם זכר יחיד: סבלנות.

הסטארט-אפ הכי מצליח שזכר יכול לחשוב עליו בטיול בחו"ל עם 4 מתבגרות + אמא: GPS לאיתור שירותים ציבוריים.

הסטארט-אפ הכי מצליח ש-4 מתבגרות + אמא שמטיילות בחו"ל עם זכר יחיד יכולות לחשוב עליו: בייביסיטר לזכר.

הדבר שהמתבגרות הכי אהבו בפריז (לא כולל יורודיסני ואסטריקס): רוני (17.5) – ורסאיי, מוזיאון השעווה ג'רווין, גני טיולרי; אפרת (17) – מוזיאון אורסיי; שיר (16.5) – השייט על הסיין; מרב (14.5) – ורסאיי, מגדל אייפל.

– עמיר שינקמן הוא קופירייטר ומנהל צוות קריאייטיב בחברת "פרומרקט" לשיווק חווייתי. אב לשתי מתבגרות ובן זוג לתמי, אם לשתי מתבגרות.

0

0