בשבחי הנון שאלאנס: שתי המלצות, הסתייגות וקולנוע אחד

כשהחלטנו לנסוע לסוף שבוע זוגי באחת הערים האהובות עלינו ביותר, כל מה שהיינו צריכים זה בעצם לייצא את הבנות למבוגרים אחראים בתשלום. וכך זכינו בסוף שבוע פריזאי ארוך, נטול ילדות ונטול משימות (אם נתעלם מאחת גדולה בתחילתו ואחת גדולה בסופו. כן, נתעלם). זה היתה הזדמנות טובה לגשת לרשימת ההמלצות שלנו ולראות מה מתוכה אנחנו מתכוונים סוף סוף ליישם.

ליאמ'צ'ה התכוונתי כבר מזמן להגיע. ההמלצות עליה היו כה לוהטות, עד כדי שלובראנו היה מודאג שהן מזניקות את אדלין גראטאר, השפית, לעמדה שהיא לא תוכל לשרוד בה ותאלץ לאכזב. עופר ואייל הספיקו להשתמש בהמלצה הזאת לפנינו, וכל כך נהנו. לא רק מפני שהאוכל שם עדין ומיוחד, והם מסוגלים להערך לצמחונים שזאת דרישה מקדימה אצלם, אלא שהארוחה מלווה בתה מסוגים שונים, שמותאם למנות. ברגע שקראתי שזה הגימיק של יאמ'צ'ה, ידעתי שאם יש לקוחות לטריק כזה, אלה עופר ואייל, שאוהבים תה עד כדי כך שרכשו קומקום טמפרטורות חדש (אייל משום מה חושב שזה לא אקט נחוש יותר מאשר מסירותנו האינסופית למכונת הקפה שלנו, אבל אני אומרת: קומקום טמפרטורות?!). בכל אופן, אייל ועופר נהנו כל כך ביאמצ'ה, שבביקורם הבא הם התעקשו להזמין אותי לארוחה איתם, אבל בגלל שביאמצ'ה מקפידים מאוד על השעות, לא הצלחנו לארגן את זה. אז אייל ועופר שוב הלכו ושוב נהנו ושוב אמרו שאני פשוט מוכרחה ללכת.

אז לא היתה ברירה. הלכנו.

בצהריים. כי בצהריים עוד אפשר להשיג מקומות מהשבוע להשבוע. והאמת, שיש בה משהו שמתאים לצהריים. לא כי היא לא מפוארת מספיק, אלא יש בה איזו עדינות, היא דורשת התעכבות על ניואנסים שסביר יותר להבחין בהם באור יום.

המסעדונת הקטנה הזאת, לא יותר מעשרים מקומות ישיבה כולל שניים שיושבים ממש על סיפו של המטבח, נפתחה רק במרץ וכבר ההזמנות שלה לארוחות ערב סגורות חודש קדימה, פשוט כי יותר מחודש הם לא מוכנים לקחת הזמנות. בעלה של אדלין, שיאו, (שאת שמו האמיתי אני לא חושבת שיש דרך בעולם לתעתק לעברית או לשפה כלשהי, רק אפשר לומר שזה קצת יותר מסובך מלומר יאמצ'ה), הוא במקור מעצב גרפי ובמקור מהונג קונג. אלא ששבני הזוג החליטו להקים מסעדה קטנה משלהם, אחרי שאדלין עשתה את הסיבוב שלה בל'אסטרנס, ואחר כך במסעדה הונג-קונגית של איזה שף קצת משוגע, הוא הפסיק עם העניין הזה, והתחיל להכין תה.

יחד עם מסלול הטעימות שלהם, ב-45 יורו לסועד, הם מציעים מסלול של יין שמלווה את האוכל, מסלול של תה, ומסלול משולב, שעליו הלכנו אנחנו, כדי לנסות להבין פעם אחת מה מלהיב את כולם בנוזל השחור ומכתים השיניים הזה עם הזכרונות מהצופים, של עשרות תיונים מסתחררים בדוד ענק, עם קילו סוכר שנשפך פנימה.

ביאמ'צ'ה לא מציעים את שני סוגי התה האהובים עלי, יחסית, תה מהצופים ותה של אמא כשחולים (אותו דבר עם המון לימון), אלא תה יסמין ותה מההרים עם ניחוחות של טחב ויער וכל מיני כאלה.

התפריט משתנה בכל יום, לפי התוצרת העונתית, מה שמביך את בעלה כל כך, כמו שהוא אומר במבט קונדסי מאחורי הזגוגיות ומתחת לשיער הקופץ, כי הוא מתאים את התה למנה שהוא חושב שתצא, ואז היא מפתיעה אותו במשהו אחר. אז אדלין מבשלת במטבח ובעלה מכין תה. ואתה ציירת את שושנות המים על הקיר? אני שואלת אותו אחרי שהוא התחיל לשאול אותנו שאלות על צילום המנות. לא, זה חבר, שבא לכאן וחשב שזה ממש יתאים כאן.

כמקובל בימינו (ראה זה קיטשן גלרי) המטבח של אדלין פתוח לחלל ההסעדה, והיא עובדת בו בטמפרמנט של מרפאה בעיסוק. כשהיא מסיימת את הסרוויס ופותחת לפטופ, היא אפילו לא נראית הרוגה.

"הנינוחות הזאת צריכה לבוא מאיתנו", מסביר שיאו, "אחרת לא יהיה נעים במסעדה. גם אנחנו משתדלים לא להרוג את עצמנו. אנחנו לא לוקחים יותר מהזמנה אחת לאותו שולחן לסרוויז, כך שלא צריך לזרז אף אחד בזמן האוכל".

ניסינו לצלם את המנות, מה שזיכה אותנו רק בסוף הארוחה בשאלה של שיאו (למה?), ובהמשך לתשובתנו בשאלת ההמשך: "אתם מכירים את עופר ואייל?". אבל ברוח הנעימות והנינוחות הכללית, אפלולי שם ולגמרי אין תאורה שמתאימה לצילום אוכל. אני מביאה את הצילומים וגם את פירוט המנות (עד  לספרה החמישית אחרי הנקודה, לא יותר מזה, כי באנו לחגוג, לא לכתוב ביקורת אוכל, וגם ממילא הכל משתנה מארוחה לארוחה), בשביל ההתרשמות. אבל את השורה התחתונה אפשר לכתוב כבר באמצע: תזמינו. זה מעניין ונעים, ויפה נורא, וחלק מהמנות היו ממש מעוררות התפעלות, ובעל הבית נזכר מדי פעם בחציל ההוא, אז כנראה שהם עושים משהו נכון. ובשביל שיאו, הוא נורא חמוד.

מה שנורא כיף במקום, זה שהמלצר מבקש את כל המגבלות ואי האהבות, ואז השפית מחליטה בשבילך מה לאכול.

אז אכלנו שם כרובית בפרחי כוסברה סגולים וסומסום לבן, חציל משומר בפלפל סצ'ואני איבריקו פלוס עוד משהו מגורגר (שוב ברוקולי?), מרק ירוק מאוד של Cresson, עלים ירוקים ממשפחת החרדליים. אכלנו פעם משהו דומה, מחסות, באו ליונז, הביסטרו היקר של אלאן דוכאס, אבל כאן הוא היה טעים ממש, ופיסות של פואה גרא וקלאמרי שהיו בו, הוסיפו (הקלמרי קצת פחות, אם שיאו או אדלין במקרה קוראים כאן).

אלה היו ראשונות. הדבר היחיד שהיה קצת מתסכל באופן האכילה הזאת, שלא ידענו עוד כמה מנות לפנינו, והתביישנו לשאול, וככה היה קשה יותר לפקח על הקיבולת (לא שהיינו מסוגלים להפסיק אחת מהמנות האלה באמצע, אבל לחשוב על זה, זה גם משהו). היה גם עוף, שלשם הגיוון לא היה מברס אלא מנורמנדי, והגיע בשתי צורות הכנה: טיגון ואידוי. והונח על אורז איטלקי שחור, עם עלה של כרוב סגול ועלה ירוק כלשהו. שאלנו על זהותו, אבל שתי כוסות היין שהתווספו לכל אחד מאיתנו, הראשון היה לבן, ששמו נשכח מיד, והשני בורדו 2005, וגם שמו נשכח מיד, אז אנחנו לא יודעים מה היה העלה הירוק מאד שהתקפל מתחת לעוף הצהבהב.

והתה? התה הגיע בקנקני חרס קטנים ומתוקים להפליא, ואכן שיאו טרח ללא הרף על הכנת התה המתאים לכל מנה, אבל התה, אחרי הכל, צר לי להודות, היה תה. אפילו אם הוא קצת עם לחות ועשביות יערית, כפי שהיה התה ההוא, עדיין נשאר תה, עם הבסיס התה-אי שלו, שתמיד מעיק טיפונת על החך. ואילו תה יסמין, סליחה, תמיד מזכיר לי מטהרי אוויר.

הקינוח נראה בהתחלה כמו אכזבה: מחית אננס עם גבינה לבנה עדינה מאוד, פרחי לבנדר, ועלה מקנה סוכר. זה קצת הזכיר לנו פרילי, אבל מביס לביס הוא הפך ממכר יותר ויותר. ומשום מה, בעוד הוא מפנטז על החציל אני כמהה שוב לשילוב המוזר והתינוקי/קשיש הזה, של פרילי אננס וגבינה לבנה. הרבה יותר בוגר מצידו.

ורק כי יש עוד פרטים והמלצות לחלוק, וכל כך מעט זמן, אני אסתפק בינתיים ברשימה הקצרנית הזאת, בעיקר כדי שלא תגידו שלא אמרתי. הרחבות בהזדמנות.

אחרי יאמ'צ'ה הלכנו ללובר, ואחרי הלובר לקרוסל דה לובר, שזה סוג אחר לגמרי של חוויה תרבותית, ובסופו התחשק לנו סרט של וודי אלן, קנינו פריסקופ וגילינו איזה קולנוע מתוק להפליא בגדה השמאלית, עם חנות ספרים משומשים, ומסעדה (פושטית לגמרי, והאוכל גרוע, אבל היא רומנטית), הקרנות מיוחדות, אולמות זעירים, והמון שמאלנים. הזכיר את קולנוע סמדר בירושלים (אני לא בטוחה שככה באמת קראו לו) וזאת היתה גם הזדמנות להיזכר בעובדה שוודי אלן נחשב לאלטרנטיבה ושוליים, בכל מקום אחר בעולם, פרט לישראל, ועוד סיבה טובה להיות גאים בישראל.

למחרת היינו באיטינרר, מסעדה שזכתה לביקורות נלהבות מצד כל החבר'ה שאני קוראת, ולצערי אני לא יכולה להצטרף לתשואות. לא שהיה שם רע, אני יכולה להבין את הביקורות הטובות, כי על פניו האוכל עשוי מחומרים מצוינים ועם יותר משמץ של יצירתיות, והמחיר בסדר גמור: 36 יורו לארוחת שלוש מנות.

אבל בערב שבו היינו אנחנו היה צפוף נורא, כאילו ניסו לחקות איזו אינטנסיביות ניו יורקית, הושיבו אותנו בשולחן לא טוב, וזכינו לשירות די מחורבן. האוכל עצמו היה מוצלח, אבל היה הרבה יותר יפה ממעולה. די אם נזכיר את קינוח עוגיית תה ירוק, שהיה יפהפה: בין שתי פרוסות מלבניות של עוגות סולת, עם שכבה בעובי זהה של עדשים, כן, עדשים, היה מוס במרקם דביק, כמו רובה, רק בצבע ירוק מאוד, מעליו גלידה וניל נחמדה, ובה נעוצים דפים דקיקים ירוקים. היה יפהפה, משונה, ובכלל לא טעים.

ואחרי הצניעות והרוגע והייחוד של ארוחת יום האתמול – בואו נאמר שהארוחה ביאמ'צ'ה הזכירה לנו את שארלוט גיינסבורג – אז הארוחה באיטינרר היתה קולנית מדי, מגרדת אפילו. מה שכן, לקחת פיק סנט לופ התברר בפעם השניה כבחירת יין מוצלחת במחיר סביר (למעשה כמעט הכי זול בתפריט).

(לא להתבלבל. על האיטינרר אני לא ממליצה. שתי המסעדות האחרות כאן הן אלה ששוות).

אה, וגם בפעם השלישית הפיק סן לופ התגלה כבול מתאים. לקחתי אותו כשבדקתי בעניין ה-KGB, מסעדת הבת של הזה קיטשן גלרי,  שגם כן סוחטת תשואות ממי שלא תרצו. הפיק סן לופ היה שוב טוב, האוכל היה עדין ומיוחד וטוב, הקינוחים היו פנטסטיים, והמחיר היה טוב. והקהל היה שווה התעמקות יתירה. לא מתעלפת, אבל זאת אפשרות נהדרת לארוחה קלה, מוצלחת, ולא מאוד יקרה במקום אופנתי בגדה השמאלית (והנה – ביקורת שלישית באותה מכה. אפשר ללכת לעבוד סוף סוף).